דיני ומנהגי בין המצרים

מהם ההכנות הנדרשות לקראת נסיעה בימי בין המצרים?

שלושת השבועות שבין ליל י"ז בתמוז יום בו הובקעה ירושלים, ועד תשעה-באב בו חרב בית-המקדש, מכונים בשם "ימי בין-המצרים", על פי הנאמר בפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין-המצרים"[1]. בשל אופיים של ימים אלו, תקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין-המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות. וכן אמרו חכמים שהימים שמשבעה-עשר בתמוז עד תשעה-באב הם "יומן דעקא". כלומר, ימים של צרות. ולכן אף נהוג לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות. מסיבה זו נמנעים מלעשות דברים הכרוכים בסיכון, כגון טיפולים רפואיים מתוכננים, וכן נמנעים מנסיעות וטיולים בימים אלו; והורה הרבי שמי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שההכנות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז[2].

על אף המאורעות שפקדו את עמנו החל מי"ז-בתמוז, עם-זאת לא מצינו בגמרא תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות עד לראש-חודש מנחם-אב. עם-זאת מצינו בדברי הגאונים והראשונים מנהגי אבלות שנהגו בהם ישראל החל מי"ז-בתמוז. והיו אף שציינו שימים אלו הנם שלושת השבועות בהם התענה דניאל על אריכות הגלות ובטול בניין בית-המקדש, כאמור: "אני דניאל הייתי מתאבל . . לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאות שלושת שבועים ימים". כך שישנו מקור קדום למנהגי האבלות החל מי"ז-בתמוז[3].

האם אבי הבן מברך שהחיינו בפדיון הבן החל בבין המצרים?

כחלק מדיני האבלות על החורבן תקנו חכמים שלא להסתפר ב"שבוע שחל בו תשעה-באב", אלא שלמעשה נוהגים אנו כדעת הפוסקים האוסרים להסתפר בכל שלושת השבועות, כמו כן נוהגים שלא לערוך ריקודים ומחולות מי"ז-בתמוז ועד תשעה-באב. וכן נוהגים שלא לישא אשה בימים אלו, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן-טוב, ובימים אלו אין סימן-טוב, ועוד משום שלא יהיה נראה שאינו מתאבל על ירושלים; אולם מותר לעשות שידוכים בימים אלו, "שמא יקדימנו אחר"[4].

חסידים הראשונים נהגו שלא לאכול פרי חדש ולא לרכוש בגד חדש בשלושת השבועות, בכדי שלא לברך עליהם "שהחיינו", שאין זה מן הראוי לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות. וכך למעשה פשט המנהג שלא לברך "שהחיינו" בימי בין-המצרים. ולגבי ברכת "שהחיינו" בשבתות של בין-המצרים אף שהיו שהקלו בכך, עפ"י האריז"ל אין לברך אף בשבת משום ששבועות אלו הם ימי פורענות, וכך מנהגנו למעשה שאין מברכים בשבת, בשונה מימי ספירת-העומר בהם מברכים "שהחיינו" בשבת; אולם מותר לברך שהחיינו בפדיון-הבן ולא יחמיץ הברכה[5].

[1] איכה א, ג.

[2] ראה מגילה לא, ב; תוס' שם ד"ה ראש חודש. טוש"ע ונ"כ או"ח סתכ"ח ס"ח; וראה אג"ק חי"ט ע' שעו; שיחות-קודש תשכ"ה כרך ב ע' 230; שיחות קודש תש"מ ח"ג עמ' 1172; שד"ח מערכת בין-המצרים א, י; להרחבת הדברים ראה אנציקלופדיה תלמודית ח"ג ע' קטז ואילך.

[3] דניאל י, ב-ג וראה רש"י ומצו"ד שם; שבלי הלקט השלם סרס"ג; טואו"ח סתקנ"א בשם י"א.

[4] ראה תענית כו, ב; טוש"ע ונ"כ או"ח סתקנ"א ס"ב-ד(תספורת ונישואין); מג"א שם סק"י; וראה נטע"ג בין-המצרים פט"ו הע' א (לעניין תזמורת).

[5] ספר חסידים סתת"מ; שו"ע או"ח סתקנ"א סי"ז; מ"א שם סקמ"ב; ספר המנהגים חב"ד ע' 46; וראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 745.