הטסט שלא היה

מאיר ואשתו רצו להתאוורר קצת לאחר הימים של המלחמה בהם שהו כל הזמן עם הילדים בבית, ועל כן רגע לאחרי פסח כשחזרה השגרה, התארגנו לצאת לטיול נחמד. הם שמו את הילדים אצל ההורים, ומאיר החל לברר על השכרת רכב באזור מגורו.

בבית הכנסת השכונתי, קיבל מאיר מחברו המלצה על איזה ידיד שגר בשכונה, המשכיר את רכבו הפרטי לכל דכפין. 'אחלה של רכב בכלום כסף' ציין החבר. מאיר התקשר למספר שקיבל וסגר על הרכב להשכרה.

מאיר שכר את הרכב ויצא עם אשתו יחד לטיול. באמצע הדרך, עצרם שוטר לבדיקת רישיונות שגרתית. כשהוציא מאיר את רישיונות הרכב, גילה לחרדתו כי 'טסט' שנתי אין לרכב הזה כבר שלושה חודשים. ניסה הלה לתפוס בטלפון את בעל הרכב, אך הלה לא ענה כלל.

לא הועילו כל הצטדקויותיו של מאיר המסכן בפני השוטר הקשוח (זה לא רכב שלי, חבר נתן לי, לא היה לי מושג, אלך לטסט עכשיו…) והלה חטף דו"ח של אלף שקלים ומספר נקודות לחובתו.

בהמשך היום, חזר משכיר הרכב אל מאיר לטלפון. מאיר סיפר לו את כל מה שאירע עם רכבו וצעק עליו: שיקרת עלי! אמרת לי שהרכב תקין, אבל טסט אין לו כבר שלושה חודשים וכלל לא שמתי לב לכך, אתה פשוט רמאי! עליך לשלם לי את הקנס הזה. גם כך את הנקודות חטפתי, לא הייתי עולה על הרכב הזה בלי טסט, ובנוסף – אפילו שקל שחוק לא תראה ממני על ההשכרה הזאת.

אך המשכיר לא הסכים לכך והחל לטעון: מצטער אבל זה בעיה שלך, לא בדקת קודם את הרכב, ולא שאלת עליו כלום. נכון, היה עומס השכרות לאחרונה ועם המלחמה וכו' לא הספקתי לקחת את הרכב לטסט ועמך הסליחה והמחילה, אך לא אותי תפס השוטר, ומזלך גרם לכך. כבר שלושה חודשים בהשכרה שלא קרה כלום לאף אחד ואיש לא התלונן על כלום. נפלת על שוטר קשוח, אך זה לא אשמתי! בנוסף, הרכב תקין מכנית לגמרי, ונסעת בו למחוז חפצך, כך שבסופו של דבר לא רק שלא אשלם לך – אתה חייב לי את סכום ההשכרה היומי על הרכב ששימש אותך לטיול.

ונשאלת השאלה האם ניתן לומר במצב כזה 'מזלך גרם' או לחילופין: האם ניתן לפרש את האמירה "הרכב תקין" רק מבחינה מכנית, או שלא?

תשובה בקצרה: המשכיר צריך לשלם לשוכר את הקנס, ויקזז ממנו את דמי השימוש (ההשכרה) של הרכב, אותם צריך השוכר לשלם למשכיר בשל שימושו ברכב.

תשובה בהרחבה:

המצב שלפנינו הוא מצב מורכב: כשבא מאיר להשכיר את הרכב, הוא לא שאל, לא בדק ולא התעניין למצבו, אלא סמך על דברי אחרים והשכיר את האוטו. בעל הרכב כשלעצמו – לא אמר לו מילה על טיבו של הרכב. משכך לכאורה, נראה שטענתו של העל הרכב בצדק: עליך היה לבדוק טרם שכרת את הרכב, ומה לך כי תלין כעת לאחר קבלת הקנס?

אולם בהתבוננות נוספת – אין הדבר נכון, מכיון שידוע הכלל ההלכתי ש"כל הלוקח סתם – אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום, וכל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום במקח – מחזירים", כלומר: בכל מקח, צריך לדעת מהי דעתם של בני המדינה באותו מקום בעשיית המקח ומה נחשב אצלם חסרון שניתן לומר שעל דעת כן לא נעשה המקח, ובהתאם – להבין האם מדובר ב'מקח טעות' או שלא.

והנה, גם שכירות דינה כקניין לעניין זה, כלומר: בבואנו להבין האם יש מצב לביטול השכירות (ולנשיאה בנטל הקנס), עלינו לבדוק את האומדן הכללי של שוכרי הרכב באזור, כדי להבין האם על דבר כזה (רכב ללא טסט) אכן מבטלים שכירות (או לא לוקחים מלכתחילה).

בהתבוננות פשוטה, נראה שהתשובה ברורה: אדם שמשקיע מכספו ושוכר רכב – לא רוצה שום תקלה שהיא. לא קנס, לא תקיעה בצד הכביש, כלום. בשביל כך הוא משקיע את כספו, לא?

לפיכך נראה, שאע"פ שניתן להגיד שבעל הרכב לא הטעה את השוכר בפיו ממש באמירה ש'הרכב תקין' (שאז – פשוט שהיה חייב בקנס, כיון שפיו הכשיל את השוכר בלקיחת 'רכב תקין' ללא טסט), עדיין בגלל האומדן של אנשים ששוכרים רכב שהם שוכרים רכב נקי מתקלות, ואף אחד לא היה רוצה לגלות פתאום תקלה ברכב  – אותו הדבר לגבי טסט: אף אחד לא מוציא כסף על שכירות רכב, כדי להתחייב בעוד כסף (ונקודות) על טסט שאין ברכב שכלל אינו שלו… על כן, נחשב המשכיר כאילו גרם לקנס זה, ומדין גרמא יתחייב בתשלום הקנס.

מצד שני – בסופו של דבר, לא הייתה תקלה מכנית שהצריכה הורדת רכב מהכביש. ועל אף הקנס, המשיכו מאיר ואשתו "להנות" ולנסוע ברכב לטיול. משכך, על ההנאה הזאת הם צריכים לשלם, אלא שהמשכיר יצטרך "לקזז" את עלות הקנס מההשכרה, או לחילופין – לתת למאיר ואשתו את הסכום של הקנס בקיזוז עלות ההשכרה היומית שנהנו מהשימוש ברכב.