הפתיון שנתפס

משה ואהרן, חברים טובים לספסל הלימודים באחת הישיבות המבוקשות, היו די משועממים בהפסקת צהריים חורפית באחד מן הימים. העננים כיסו את השמים, והם בהו מחלון חדרם בפנימיה על העוברים ושבים ברחוב.

לפתע, חמד לו משה לצון, ואמר לאהרן: בא נעשה איזה קונדס קטן, ככה משהו לשגע את העוברים ושבים, יש לך רעיון?

הלה חשב מעט, אמר מה שאמר, וממחשבה למעשה – החליטו לעשות את הקונדס הבא:

הם חיפשו ומצאו חוט דייג שקוף, וקשרו אליו שטר של מאתיים שקלים ושלשלו אותו מבעד לחלון, עד לרצפת המדרכה. השטר היה מונח על הרצפה, ואיש לא ראה את החוט הקשור אליו. והיה, כאשר בא אדם והתכופף לעבר השטר להרימו – משכו הללו את השטר מהר למעלה, ואיש לא הצליח לתופסו. המחזה הזה גרם להם צחוק והנאה, וכך חשבו להעביר את זמנם בבטלה בטרלול העוברים ושבים.

אך איתרע מזלם, ואדם אחד שהיה הרחק מטווח עיניהם – קלט את המתרחש. הוא ראה כיצד אדם זקן מתכופף להרים את השטר והם מושכים אותו מהר למעלה וצוחקים בהנאה, והחליט שהוא יהיה יותר זריז מהם, וילמד אותם לקח.

הלה הגיע למדרכה שמתחת לחלון הפנימיה ועשה עצמו כאילו אינו רואה את השטר, ואז במהירות הבזק שם את רגלו על השטר. הללו שניסו למשוך את השטר כלפי מעלה, משכו את החוט וקרעו אותו, בשל רגלו של הנ"ל שהיתה מונחת על השטר והחוט. החוט נקרע, הלה הרים את השטר, חייך עברם והלך.

חיש מהר, צעקו השניים לעברו 'גנב, גנב! תחזיר את השטר'. לשמע הצעקות, התאספו כל החבורים ומהומה פרצה במקום.

למזלו של אותו אדם, בדיוק באותה שעה עבר ראש הישיבה ליד שער הישיבה, ומשראה את המהומה ניגש לברר מה אירע. הלה שח לו את כל מה שאירע, איך ראה את הבחורים 'מטרילים' את העוברים ושבים, ואיך תפס את השטר, וטען בקול: הלו שטר כסף זרוק ברחוב זו אבידה שאין בה סימן, והלכה פסוקה היא שהמוצא – הרי זה שלו.

ואילו משה ואהרון השיבו: מעולם לא הפקרנו את השטר, ולא עשינו אלא מעשה קונדס כדי קצת לתעתע ולצחוק על העוברים ושבים, אך מעולם לא התכוונו להפקיר את השטר, והוא שלו כבתחילה.

ראש הישיבה הכניס אותם למשרדו והרים טלפון לרב העיר לשאול אותו על המעשה המשונה שלפניו.

ונשאלת השאלה עם מי הצדק: האם צודק האיש ש"לתומו" ראה שטר עם הרצפה והרים, ובכך זכה מן ההפקר ומעשה הקונדס של זוג הבחורים המשועממים, או שמא השטר עדיין שייך להם?

תשובה בקצרה: הדורך על השטר חייב להשיב את השטר לבחורים, אולם הם עברו על איסור דאורייתא של אונאת דברים וחייבים לבקש תיקון לחטאם ולשוב בתשובה שלימה.

תשובה בהרחבה: נפסק בהלכה, שכדי שיהיה מותר לקחת חפץ שהיה אבוד מבעליו, צריך שנדע בוודאות גמורה שבעל החפץ האבוד נתייאש ממנו לפני שהרימו המוצא. כל זמן שלא ידוע לנו שהתייאש לפני הרמת המוצא, אפילו אם נודע שהתייאש לאחר מכן – החפץ נשאר ברשות בעליו ויש על המוצא חיוב של השבת אבידה לבעילה.

והנה במקרה דנן, מעולם שטר הכסף לא יצא מרשות בעליו, כי הבחורים הנ"ל החזיקו את השטר קשור עם חוט מבעד לחלון, ולכן אין כאן אפשרות לומר שהיתה זו אבידה מדעת, כי מעולם הם לא איבדו השטר ולא השליכוהו לרשות הרבים כמות שהוא, אלא אדרבא – כל הזמן המשיכו להחזיקו באמצעות החוט שברשותם. משכך, הדורך על השטר נחשב שהוציא אותו מידם ועליו להשיבו להם כדי שלא יחשב כגזלן.

אולם, למרות כל האמור לעיל ביחס לבעלות על השטר, הנה עצם המעשה שעשו הבחורים, להניח שטר ברשות הרבים כדי לצחוק על העוברים ושבים הבאים להרימו – הוא ממש איסור של תורה 'ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-לוקיך', ויש לעשות על כך תשובה הראויה, הן "בין אדם לחברו" – כלפי אותם האנשים שניסו להרים את השטר – והן כלפי שמיא.