זמנה של ברכה אחרונה

אכל פת, מזונות, שבעת המינים – אם אכל לשובע, כ"ז שלא עבר 72 דקות יכול לברך ברכה אחרונה בכל אופן. לאחר מכן עד 6 שעות- אם מרגיש עדיין הרגשת שובע, יברך. אבל אם אפילו רק מתחיל להיות רעב, לא יברך. [אם הוא [1]מסופק– יאכל עוד כזית לחם ולא יברך המוציא ויברך ברכת המזון. ואם אינו יכול לאכול עוד לחם, בכל מקרה יברך].

לא אכל לשובע- עד 11 דקות יכול לברך, אחרי 11 דקות  עד 96[2] דקות- יאכל שוב כזית לחם בלי ברכה ויברך ברכת המזון. או ברכה מעין ג.

בסעודות ארוכות- כל זמן שהאיצטומכא (קיבה) פתוחה לאכול, אינו מתעכל. כלומר- כ"ז שברצון האדם להמשיך ולאכול, אין הקיבה מעכלת. ולכן אפשר לברך ברכת המזון גם אחרי הרבה זמן. ויש מחמירים לאכול כזית לחם לפני ברכה"מ. ומזה מובן, שגם מי שאוכל אח"כ פירות וכד', כל זמן שלא עבר "שיעור עיכול" בין אכילה לאכילה, אע"פ שבהמשך אוכל ממיני מאכלים שאינם מאותו סוג של הראשונים, לא הפסיד את הברכה האחרונה, אפילו נמשך האכילה במשך כמה שעות. אבל יש לציין ששתיית מים בלבד אינה מועילה כדי לגרום להמשך אכילה.

אכל פירות או שתייה ממותקת- אם בא על סיפוקו בהרגשת שובע, יכול לברך ברכה אחרונה כל זמן שמרגיש הרגשת שובע ולא תאב שוב לאותו מאכל או משקה וזאת גם לאחר 72 דקות עד שש שעות.  אבל אם מרגיש שוב שהוא תאב לאותם פירות, [3]לא יוכל לברך. אם הוא [4]מסופק בהנ"ל- [5]לא יאכל שוב, וגם לא יכול לברך ברכה אחרונה. והכי נכון שיצא ממקומו או שיאכל מאכל אחר שלא הייתה דעתו עליו שהוא מאותו סוג ברכה אחרונה ויברך אחריו ברכה אחרונה ויכוון לפטור את המאכל הראשון. אם מתחיל להיות רעב לאותו מאכל, שוב לא יוכל לברך לכו"ע.

אם אכל מעט מהנ"ל ולא בא על סיפוקו- [שיעור עיכול הוא מתי שחוזר להיות רעב כמו לפני שאכל, וכיון שקשה לשער שיעור זה] יכול לברך ברכה אחרונה עד 11 דקות (די"א עד 72 דקות ואדמוה"ז פסק סב"ל). לאחר מכן עד 72 דקות- לא יברך שוב וגם לא יאכל ללא ברכה וגם לא יברך ברכה אחרונה. והכי נכון שיצא ממקומו או שיאכל מאכל אחר שלא הייתה דעתו עליו שהוא מאותו סוג ברכה אחרונה ויברך אחריו ברכה אחרונה ויכוון לפטור את המאכל הראשון. (ויש מתירים לאכול שוב ללא ברכה (עד 96 דקות כנ"ל) ולברך אח"כ ברכה אחרונה, וכ"כ בקצוה"ש אבל אין דבריו נראים, דסו"ס נכנס בספק אוכל ללא ברכה ובאמת שגם הוא בעצמו מסיק שיאכל מאכל שלא הייתה דעתו עליו ומשמע שמה שכתב לעיל קאי רק לדעה שיכול לברך עד 72 דקות. (וי"א (פס"ת) שאם בטוח שאינו תאב או רעב  יברך ברכה אחרונה וגם זה אינו נראה, שהרי מטבעה של אכילה מועטת הוא שמיד מרגיש עדיין רעב).

בשתיית מים ללא ממתיק– גם אם מרווה צמאונו אין זה נקרא שובע ותמיד דינו כמי שאכל אכילה מועטת כדלעיל.

[1] כ"כ בפס"ת. ולענ"ד לא שייך 'ספק' באכילה מרובה, דאדם יודע מתי הוא מתחיל להיות רעב. וכל זמן שאינו מרגיש כך, יכול לברך. וגם בקצוה"ש לא כתב כזאת רק בנוגע לאכילה מועטת ודו"ק.

[2]  כ"כ בקצוה"ש לשיטת אדמוה"ז בשיעור ד' מילין. ויותר מזה כתב- דגם עד שש שעות הוא עדיין ספק אם נתעכל ושמא חייב עדיין בברכה אחרונה וממילא יש עדיין עניין לאכול לחם בלי ברכה ואח"כ לברך ברכה אחרונה. ולשיטתו רק מתי שעבר זמן שאדם יודע בעצמו שגם אחרי אכילה מרובה הוא מתחיל להיות רעב, אז בוודאי הוא שיעור עיכול גם באכילה מועטת (שבזמן זה באכילה מועטת הוא חוזר להיות רעב כמו שהיה לפני האכילה).

[3]  המשנ"ב בביאור הלכה כתב שעד 72 דקות בכל אופן יכול לברך והוא בהנחה שמחלוקת ר"י ור"ל היא לאחר שיעור ד' מילין. וכ"כ בספר סדר ברכות הנהנין המבואר. אמנם מהמג"א משמע ששיעורא דר"י "כ"ז שאינו רעב", אינו תלוי בד' מילין וגם לפני כן יכול להיות שמתחיל להיות רעב. ולפי"ז אם הוא מסופק בהנ"ל, אין לו לברך כמבואר בפנים. ואע"פ שהקצוה"ש הביא את דברי הבאוה"ל ולא חלק עליהם, מ"מ כתב זה בנוגע לאכילת פת וברכת המזון שהיא מן התורה ואין להקיש מזה על ברכת בורא נפשות וכמו שהזכיר בעצמו לחלק בכך ע"ש.

[4] ובזה יש יותר מקום להסתפק, כיון שצריך להיות תאב דווקא לאותם פירות וקשה לעמוד על הנ"ל דשמא מה שאינו תאב כעת זה בגלל שעכשיו אין רצונו לאכול דווקא פירות אלו אפילו אם עבר שיעור עיכול ודו"ק.

[5] ויש מתירים לאכול שוב ללא ברכה ולברך ברכה אחרונה, ואינו נראה, דעי"ז נכנס בספק שמא אוכל ללא ברכה שהוא חמור יותר מלהפסיד ברכה אחרונה. ואינו דומה לברכה"מ או ברכה מעין ג' שיש להם עיקר מהתורה וכמ"ש בקצוה"ש.