- בעיה דמעיקרא – מעשר רשות הוא או חיוב?
מצוות צדקה מדאורייתא, דכתיב: (דברים טו): לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון… פתוח תפתח את ידך לו". משמע דכשיש בידו, בעי ליתן כל מחסורו של עני.
אבל כשאין העני לפנינו, מי מחייב לאפרושי מעשר?
ב. ראשונים דסברי דמעשר כספים – דאורייתא הוא
התוס' בתענית (דף ח' ע"ב) מביאים מקורו מהספרי, ונראה שלדעתם זהו דאורייתא: עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת״ל את כל – דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו.
אלא שהספרי הזה אינו נמצא בספרי שלפנינו, אולם גם בילקו"ש (פרשת ראה) מובא באופן דומה: "עשר תעשר – עשר שלא תחסר, עשר שתתעשר, אמר הקב"ה עשר את שלי ואני מעשר את שלך, אמר רבי אבא רמז לפרגמוטוטין (סוחרים) ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה".
וכן ברמב"ם (הל' מלכים, ט,א): "ששה מצוות נצטווה אדם הראשון…אברהם אבינו נצטווה במצוות המילה והתפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר".
בהשקפה ראשונה הנה הרמב"ם מונה בהלכה זו מצוות שקיימום אדם הראשון, ונח, ואברהם, ובהמשך לזה מזכיר גם מעשר שהפריש יצחק, ואם כן הוי מעשר מצווה. אלא שאין מכאן ראיה, שהרי ייתכן שמה שהפריש יצחק מעשר הוא חלק ממצוות צדקה, ולא ממצווה מיוחדת שהיא לתת עישור מן הרווחים לצדקה.
וכן נאמר גם ביעקב (בראשית כח,ב) "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
וכן נראה שסובר הדרישה בדעת הטו"ר, שכתב ביו"ד סימן רמ"ז: ואמרו חכמים בכל דבר אסור לנסות כו׳ כתב ב״י ומיהו משמע בפ״ק דתענית דבמעשר דוקא אבל בשאר צדקה לא ע״כ. והוא מטעם שכתב מ״ו שהבאתיו בפרישה ונלע״ד דלהכי כתב הטור דמותר לנסות בצדקה משום דס״ל דצדקה היא באה ממעשר וכמ״ש בסמוך בסימן רמ״ט דא׳ מעשרה מדה בינונית ולכך נמי מביא רבינו לפני זה פסוקי דמעשר הביאו את כל המעשר כו׳ משום דס״ל דסתם צדקה היא מעשר כספים ודין אחד להם.
- ראשונים ואחרונים דסברי – מנהגא בעלמא
הב"ח (יו"ד של"א מ"ו): "אבל מה שמעשר מרווחי משא ומתן… אינו בכלל זה, ויכול ליתנו לצדקה… אינו חייב בו, לא מן התורה ולא מדרבנן".
בב"ח כתב (סימן של"א אות מ"ו) בהמשך לדיני מעשר עני: "מיהו אין זה אלא במ״ע מזרע הארץ שהיא מ״ע מן התורה. אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן".
ובשו"ת חוות יאיר (רכד): "וכך עניית וקלישת דעתי נוטה כב"ח שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים וארז"ל עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר וכו' ולמדו שגם מעשר בהמה אין מעשרין משנה על חבירתה ולא נזכר אותו מעשר שם בפרשה ולא אמרו אחד במעשר כספים ואפילו את"ל דמ"מ מדרבנן הוא מ"מ קשה למה הרמב"ם שדבר כל מילי דאורייתא ודרבנן ותקנות וסיגי' ולא זכר זה בשום מקום וכן הסמ"ג …וע"כ מפני דס"ל ההוא דספרי הוא אסמכתא בעלמא ודרוש".
וכן העלו פת"ש בשם מהר"ם, חת"ס, שו"ת תשובה מאהבה, ועוד רבים.
ד. הדעות שהוא דרבנן
והט"ז[1] הקשה על חמיו הב"ח: ומו״ח ז״ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ריש סימן רמ״ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ״ש כל הפוסקים והב״י בשם ירושלמי.
ובירושלמי (פאה א':א') אמרו: וַאֲתְייָא כַּיי דָּמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בֶּן חֲנִינָא: נִמְנוּ בְאוּשָׁא שֶׁיְּהֵא אָדָם מַפְרִישׁ חוֹמֶשׁ מִנְּכָסָיו לְמִצְוֹת. עַד הֵיכָן? רִבִּי גַמְלִיאֵל בֶּן אִינִינִיָּא וְרִבִּי אַבָּא בַּר כֲּהָנָא: חַד אָמַר: עַד כְּדֵי תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְחָרָנָה אַמָר: כַּבֵּד אֶת י"י מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ – כְּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ.
והא דמביא הט"ז שהפוסקים כתבו בשם הירושלמי, והירושלמי אסמכיה על הכתוב במשלי משמע שדעתו הוא שזוהי תקנת חכמים שדימו מעשר כספים למעשר עני ואסמכוה אקרא[2].
וכדברי הט"ז סוברים גם הברכ"י[3], וכן כתב הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' ע"ג) שחיובו מדרבנן ואחרונים נוספים.
כ"ק אד"ש מוכיח בשיחת ח"י אלול תשכ"ב מהלכות ת"ת באדה"ז (פ"א) שדעתו שמעשר כספים הוא דרבנן, ולהלן נביא בזה באורך יותר.
ולמעשה, יש להאריך בעניין זה שרבו בו דברי הפוסקים, ויש עוד לדקדק בדבריהם ולעיין בשורש סברתם. ולא נכנסנו לכל זה, הואיל ולכל הדיעות גם לדעת הב"ח שזהו מנהג, הרי הפרשת מעשר הוא חוב גמור כפי שנפסק ברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה)[4] ובשו"ע ריש סימן רמ"ט, וחילוקי הדיעות הנ"ל יש מהם נפק"מ לאופן השימוש ומי שאין ידו משגת ובכמה העניינים נוספים, אבל עצם החיוב ליתן מעשר מפורש בשולחן ערוך כדברי הט"ז.
אופן הפרשת מעשר כספים ודקדוקי דיניה לאור פוסקי ההלכה ודברי רבותינו נשיאינו
שיעור ההפרשה:
כתב השו"ע בריש סימן רמ"ט בזה"ל: שיעור נתינתה: אם ידו משגת – ייתן כפי צורך העניים; ואם אין ידו משגת כל כך – ייתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה". ודברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הטור והרמב"ם שקדמוהו.
ומכאן נראה בפשטות, דשיעור ההפרשה המובחר הוא חומש, דהיינו עשרים אחוז, ולמי שאין ידו משגת די בכך שיתן עשירית מן הרווחים[5].
ובהנהגת רבותינו אנו רואים שלפועל צריך ליתן יותר מן המעשר, ויהא זה קרוב לחומש. כ"ק אד"ש מביא בכמה מכתבים שמעשר הוא חיוב, ולפועל יש ליתן מעל מעשר ו'קרוב לחומש'[6], ובכל אופן גם מי שנותן מעשר יקפיד להוסיף על כך סכום מסויים לא קבוע בכדי שלא יהיה כנדר שנותן בדיוק מעשר[7].
ועניין זה מודגש ביותר בסיפור שהביא כ"ק אד"ש אודות הבעש"ט, שהרבה ליתן יותר מחומש, וכששאלוהו, הרי אמרו חז"ל 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש?' והשיב להם בלשונו הקדושה, ש'מבזבז' הוא מלשון ביזה – דהיינו מי שנותן ואינו חפץ בנתינתו, רק נלחם עם עצמו, בזה אמרו שלא ייתן יותר מחומש, אבל מי שנותן בשמחה ובתענוג – רשאי וראוי שיתן אף יותר[8].
וכל זה בדרך הרגיל, אבל בשעת מותו כתב הרמ"א שם שרשאי ליתן כל אשר לו לצדקה, ואין בזה הגבלה.
והוא הדין לכפרת נפשו כותב אדה"ז באגה"ת (פ"ג) שיכול ליתן כמו שנותנים לענייני רפואה שאין כסף נחשב כלל בכאלה מצבים: "ואף שיעלה לסך מסויים, אין לחוש משום 'אל יבזבז יותר מחומש'… מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו[9]".
ולסיכום, יש להפריש לכה"פ מעשר בתוספת קטנה ולא קבועה, ועדיף קרוב לחומש עד חומש. כל זה הוא בחיים הרגילים.
כיצד מפרישים:
ולענין אופן ההפרשה בפועל – כבר דקדק בזה השו"ע שם, שבראשית שנות עסקו, יפריש מעשר מהקרן שקיבל או ירש או זכה בו, ולאחר מכן יפריש על רווחיו בכל שנה. והיינו שבתחילה, כשמקבל סכום שהוא יסוד להתחלת העסק, מפריש כולו, ולאחר מכן, מחשב רווחיו ומפריש מהם בלבד.
ויכול לקזז הוצאות העסק מן ההכנסה – דאלו הן דרכי ההשתכרות, אבל אין מוריד הוצאות הבית והמחיה, דאלו אינם מגוף העסק.
וכן בשכירים יפריש מהנטו, ויכול להוריד הוצאות ישירות ששייכות לעבודה כגון נסיעות וכדומה.
ואמנם, בחוות יאיר (סי' רכ"ד) כתב לדמות מעשר כספים למעשר דגן, שמפריש מכלל התבואה, לא מהרווח, וכן כתב הדרישה (סי' שמ"ז), דמעשר כספים ומעשר צדקה חד הוא. אך המנהג למעשה, וכן הדגיש כמ"פ כ"ק אד"ש במכתביו כדברי השו"ע, שיש לחשב את הרווח, ולפיו להפריש ולא מכל ההכנסה.
ולהלן אכתוב מעט בע"ה כיצד מחשבים את הרווחים שכירים עצמאיים וחברות במציאות ימינו.
האם להפריש בדיוק:
בברכ"י[10] כתב שצריך להפריש בדיוק מעשר 'יש מצוה וסוד בהפרשת המעשר, וכל שבידו – להפרישו, ואח"כ [להוציאו] בזה, וצריך לדקדק בדבר להפרישו ולדקדק בחשבון.' וכל זה הוא מצד 'אל תרבה לעשר אומדות'. וכן משמע קצת בש"ת חת"ס[11], וכן האריך בסוד זה באהבת חסד[12] ובדומה כתב בחוות יאיר[13].
והוא משום שאמרו רז"ל באבות 'אל תרבה לעשר אומדות' כלומר יש להפריש במדוייק, ולדעתם כשנותן חומש יפריש פעמיים מעשר[14].
ויש הסוברים שאין צורך לדקדק בזה, וכאמור הרבי כותב במפורש לתת סכום יותר ממעשר.
ויש המציעים (אהבת חסד פי"ט ס"ג בהגהה) שמה שיתן יותר על המעשר ייחשב צדקה ולא חלק מהמעשר.
אבל רבים מהפוסקים[15] ועיקר ממכתב כ"ק אד"ש (חי"ד ע' תי"ח) מפורש לתת יותר ממעשר והרבי מסביר שעי"כ מרויחים שאין חל זה על גדר נדר כיוון שלא תמיד מספר האחוזים שווה. מכאן ברור שלדעת רבינו גם התוספת היא חלק מהמעשר שאל"כ מה יש כאן שוני במספר האחוזים כשמפריש מעשר בדיוק ונוסף על זה עוד צדקה בנפרד?! מכאן נראה שדעת הרבי שאין לדקדק בכל זה, והעיקר לתת צדקה בשופי.
להפריד את כסף המעשר:
בברכ"י הנ"ל כותב 'וכל שבידו להפרישו ואח"כ [להוציאו] בזה", ומבואר בדבריו שם שכוונתו שיש לעשות פעולת הפרשה – להפריד את כספי המעשר מכספי החולין, ומהם לתת לצדקה, ולכן לדעתו אין לקזז מכספי החולין ע"ח המעשר. והטעם כפי שכתב שם שיש בזה מצווה וסוד.
ובפשטות יש מצווה להפריש ולהרים את הכסף לה' כמו שנאמר 'והרמותם מכס לה', וכשם שעושים במעשר תבואה שמפרישים ומפרידים החלק הקדוש השייך לה' משאר התבואה.
וביחידות לגבירים (ז' תשרי נ"ב) אומר הרבי "נהוג (ובטח כך גם אצלכם) שישנו 'חשבון' מיוחד בשביל נתינת הצדקה, כך שכשמגיע מישהו לבקש תרומה, אין צורך לחשוב מאיזה חשבון למשוך את הצ'ק, אלא אפשר לתת מיד'.
ועל כן מי שיכולת בידו להקדיש חשבון בנק נפרד למעשר עם כרטיס אשראי נפרד וכו' תב"ע, אלא שבמציאות ימינו שיש גם מי שיורד להם המעשר כבר בתלוש וכו' וכן חשבון נפרד יש לו עלויות והתורה חסה על ממונם של ישראל, ועוד והוא העיקר שישראל נתבעים ונותנים ואין כמעט שיהוי בין הפרשת המעשר לנתינתו, וכן חלקו הגדול יוצא בהו"ק מתוך החשבון, והדבר מורכב לביצוע.
לכן מי שהדבר קשה לו יפריד רישומית את החשבונות. והכוונה להחזיק חשבון בפנקס פיזי או דיגטילי שמתעדכן מידיית כמה שייך למעשר, וזאת בתנאי שתמיד תהיה עתודה כספית נזילה ליתרת המעשר. כלומר שאם נניח אדם חייב כעת 250 שקל למעשר עליו לשמור על אפשרות לתיתה לעני באופן מיידי (מזומן, כ"א, ביט העברה וכו'). אך אם אדם למשל עומד להגיע לחריגה בבנק ולא תהיה לו דרך לשלם כספי מעשר אם יבוא לפניו עני או גבאי צדקה – עליו למשוך את יתרת המעשר במזומן ולשומרה בצד שלא יצא שהוא משתמש בכספי המעשר והרי הם כלא מופרשים.
ומי שנוצרים לו יתרות במעשר לאורך זמן ראוי אכן שיפרישם לפק"מ וכיו"ב שיהיו מופרשים פיזית.
מתי עושים חשבון מעשר:
עוד יש לעיין בשאלה – אימתי יעשה אדם חשבון המעשר. ולזה לא נקבע זמן מוגדר בפוסקים, והרבי מזכיר 'פעם בחודש (וכיו"ב)'[16].
אך יש נפק"מ לעצם עשיית החשבון. ועיקרי הדברים הובאו בפת"ש בריש סימן רמ"ט. דיש הסוברים שכל הכלול בתקופת חשבון אחת יכול לנכות הפסד כנגד ריווח וכן לכאורה גם הוצאות עסק שהיו לו.
אבל הנודע ביהודה חולק וסובר שאין נפק"מ לעשיית החשבון, אבל אין להעביר הפסדים ורווחים משנה לשנה אחרת.
וראיתי בשו"ת שבט הלוי[17] שלא חש לעשות חשבון גם לפי שנת כספים שהיא השנה הלועזית וטעמו ונימוקו עימו. שכתב לבעל עסק "ואשר שאל אם אפשר לעשות חשבון המעש"כ בתאריך בשעה שמכינים ממילא הדו"ח לשלטונות המס.
בעניותי דאפשר לעשות כן, דהענין שיש לו זמן מסוים שמזכיר אותו על הנהגתו במעשר כספים, וכיון שאז מדייק בחשבונו אפשר לעשות כן." עכ"ד.
ואם כי לא פירש דעתו על דברי הנוב"י הנ"ל נראה ש'שנה' שכתב לאו דווקא השנה היהודית, אלא גם שנת כספים לבעלי עסק שמה שנה, שהרי כך יוכלו לחשב את המעשר במדוייק יותר.
ובאמצעים דיגיטליים דהיום ומצד שני בפיזור הנפש שהנ"ל גורמים ועירבוב הכספים וכדו' תבוא הברכה למחשבים מעשר כספים באופן מיידי עם כניסת המשכורת וכל הכנסה אחרת, וכן מייד כשיוצא למעשר. אבל חשבונות שאינם ידועים מיד כמו חשבון ריווח מעסק – יעשו מידי שנה.
התחייבות מראש למעשר: בשיחת ניצבים-וילך תשמ"ג[18], שיחת הפלדז' הידועה דיבר הרבי שבשבת מברכים חודש תשרי שהקב"ה מברכו, ובכח זה מברכים בנ"י את כל חודשי השנה – צריך לתת צדקה ע"ח מה שיתשכר בחודשים שאח"ז[19], והדרך לעשות זאת הוא ע"י התחייבות לתת במשך השנה סכום כך וכך לצדקה.
ומהנקודות העולות שם:
- עניין הפלדז' הובא כדוגמא לעניין שיש להתחיל לעבוד עליו בשבת זו ולמשך כל השנה. כך שבעוד ענייני תומ"ץ ועבודה ראוי לעשות כן.
- לכאורה כיוון שחשבון כספיים לא שייך לעשות בשבת הכוונה להחליט החלטה כללית בשבת מברכים גופא, ובמוצאי השבת שהוא גם ליל סליחות בד"כ – לכתוב ההתחייבות.
- הרבי מדבר במפורש שיש לכתוב ההתחייבות ב'כתב התחייבות' ולכן נראה שאין רק להתחייב בע"פ, אלא לכתוב באופן שיחייב ובד"כ זהו ע"י מילוי הו"ק או כתיבת התחייבות לגבאי הצדקה שהוא ייתן כך וכך (וחזקה על גבאי הצדקה שיעשה מלאכתו ויגבה ההתחייבות).
- ובמענה על הטענה שאינו יודע כמה ישתכר הרי 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה' וכמה שיחליט לתת הקב"ה יעזור שישתכר סכום גדול כדי שיוכל לעמוד בהטחתו לתת סכום גדול לצדקה.
למה משמש המעשר ומהו המדרג
שאלה מצויה ונכבדה היא, האם כספי מעשר כספים יינתנו אך ורק לעניים ממש, או שמא ניתן להוציא מהם גם לצרכי מצוות אחרות, כגון בניית בית כנסת, הדפסת ספרים, והחזקת מוסדות תורה?
והנה בראש סימן רמ"ט כתב הרמ"א להדיא: "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים', והוא דעת מהר"יל.
והט"ז שם כתב מדעת עצמו שאם מלכתחילה כשהפריש מעשר היתה דעתו שיתננו גם למצוות ולא רק לעניים שרי.
ובהמשך חולק על דעת מהרי"ל בשם מהר"מ מרוטנבורג שיכול לקנות בכספי מעשר מצוות כגון לקנות ספרים אם לולא כסף מעשר לא היה עושה המצווה, וכן הביאו הש"כ[20].
והחת"ס[21] כתב שיודה המהרי"ל למהר"ם "אם מיד בתחלת התנהגותו להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה".
ובעיקר האריך להסביר צדדי המחלוקת שלדעת המהרי"ל ודעמיה שמעש"כ הוא מדאורייתא הרי המעשר שייך אך ורק לעניים שהרי התורה זיכתה להם, אבל להסוברים שמעשר הוא דרבנן או מנהג יש לנותן רשות להשתמש בן גם למצוות.
ומדברי כ"ק אדמו"ר (בשיחת ח"י אלול תשכ"ב) עולה שדעת אדה"ז בהלכות ת"ת (פ"א) היא כמהר"מ שמכך שמתיר להוציא הוצאות הלימוד עבור בניו הגדולים שדעתו היא שיכול להוציא ממעות מעשר גם עבור מצוות (הוצאות לימוד) ולא רק עבור עניים, וכמו"כ לא סבירא ליה לרבינו הזקן שיש חילוק אם כבר הפריש מעות המעשר או שלא הפרישם עדיי, שהרי לא הזכיר חילוק זה לעניין השימוש במעות מעשר עבור הוצאות לימוד בניו. עד כאן דברי רבינו.
וי"ל שאדה"ז מתיר הדבר בתנאי שאין ידו משגת, כדעת המהר"ם הנ"ל.
מכאן מתברר, שלהלכה ולמעשה, ניתן להוציא מכספי מעשר גם על שאר מצוות, בתנאי ברור: שהדבר לא נעשה על חשבון העניים ממש, ושלא היה עושה המצווה ההיא אלמלא כספי המעשר.
הדרגות בנתינת צדקה:
ובנוגע לסדר הפנימי – למי יינתן הכסף תחילה, ובמה ראוי להקדימו – דבר זה מבואר בדברי הפוסקים והשו"ע בכמה מקומות. ונפתח במובן מאליו: שיש חיוב וקדימות במקרה של פיקוח נפש, כל אדם שבסכנה ואין לו כדי רפואתו, דינו כעני המחוסר כל, ויש להקדימו לכל. בכלל זה נכללים פדיון שבויים, מחוסרי לחם, וחולים [22]שאין ידם משגת לתרופות.
עניים קרובי משפחה: כתב בשו"ע (יו"ד סימן רנ"א סע"ט): היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס – כאן כותב את סדר הקדימה, ובסופו כותב שתלמיד חכם קודם לכולם ואביו שהוא ת"ח קודם גם לרבו. ומעיר שם הש"ך (סקי"ז) שאין צורך שאביו יהיה ת"ח אלא כל אביו קודם גם לת"ח.
ומינה למדנו[23] שקרוביו העניים קודמים לכל.
ובתוך קרוביו סדר הקדימות הוא: אביו, בניו הגדולים, אחיו מן האב, אחיו מן האם, ושאר קרוביו[24], והוא על סדר הפסוק "ונחיה גם אנחנו גם אתה גם טפינו"
אבל כתב בשו"ע[25] שתבוא מארה למי שידו משגת ובכ"ז מפרנס אביו מכספי מעשר. והכוונה שאם יד הבן מספקת לפרנס את אביו מכספי חולין שלו – לא יפרנסו מכספי מעשר.
ובניו הגדולים שאין פרנסתם עליו גם אם יש לו לפרנסם ממקום אחר, ובכלל זה ההוצאות לימוד בניו הגדולים – יכול לתת להם ממעשר[26],
אלא שכתב אדה"ז בהלכות ת"ת[27]: אך מי שאינו מחשב הוצאה זו במעשר או בחומש שלו הרי זה זריז ונשכר כמו שאמרו חכמים כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים מה שעתיד להשתכר בשנה זו שיהא ניזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם הוסיף מוסיפין לו ומ[מ]ציאין לו שכר לשעה או לאחר שעה:
להשיא יתומים ויתומות: משמע שאחרי קרוביו, אבל קודם לכל עני אחר וכן לת"ת[28]
תלמוד תורה ולומדי תורה עניים[29] ובתי חב"ד: כתב השו"ע (יו"ד סימן רמ"ט סעיף ט"ז) יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה, ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים, עדיף ממצות בית כנסת. ומקורו בירושלמי[30] שצדקה ללומדי תורה קודמת לבתי כנסיות.
וכן כתב בסימן רנ"א (סעיף ט') שתלמיד חכם קודם לכל עני אחר.
השו"ע מדגיש שקדימה זו היא רק לנערים ומשווה אותם לעניין חולים שהם בכלל פקו"נ, למעשה גם בירושלמי וגם פוסקים אחרים הבינו שהכוונה לכל עמלי תורה, וכן לתת לכל צרכי בית המשרד כולל קניית והדפסת ספרי לימוד וכו'.
וכך כתב כחמת אדם[31]: ואם אין בסכנת מות אלא ליתן לעניים כדי צורכם וגם צריכין לבנות בית הכנסת או לשאר צורכי בית הכנסת עדיף טפי ליתן לבית הכנסת אם אין בידם להספיק שניהם ולהספקת נערים ללמוד תורה וכל שכן ליושבי בית המדרש כדי שילמדו וכל צורכי בית המדרש קודם לבית הכנסת.
וכן באהבת חסד[32]: אם קרוביו אינם עניים ומחלקם לעניים אחרים מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה' כי משמע במדרש דעיקר המעשר ניתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה.
וראה בצדקה ומשפט (פ"ג אות כ"ה) בהנסמן בהערות שם פרטים נוספים בזה.
הדפסת ספרי לימוד, וכן בתי מדרש המלמדים תורה לקהל: אמרינן בכתובות (דף נ' ע"א) בהמשך לתקנת אושא בנוגע לצדקה, "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" נחלקו בפירוש פסוק זה רב הונא ורב חסדא. חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה. וחד אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובין ומשאילן לאחרים. כל אלה נקראו בכתוב 'צדקה', ומכאן שהם צדקה.
ופירש רש"י: זה הכותב כו׳ – הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד.
ועל יסוד דין זה דיבר הרבי בשיחה[33] לגבי תרומה להדפסת ספרי אדה"ז שהם על דרך הכותב ספרים ומשאילן שאח"כ לומדים בהם פעם ופעמים וכו"כ פעמים.
ולכאורה מוכח מהשיחה שם שתרומה למלמדי תורה וכן להדפסת ספרים היא חלק מצדקה לת"ת שאומר שם[34] שכדי לקשר את נתינת הצדקה לעניינים של אדה"ז, הרי מהנכון שחלק[35] מכספי הצדקה ינתן עבור הדפסת תורתו של אדה"ז, וכן עבור החזקת המוסדות שבהם לומדים במיוחד תורתו של אדמו"ר הזקן וכן תורתו של הבעש"ט. וכיוון שצדקה למקומות לימוד בוודאי נכלל בצדקה לת"ת ולא חילק בקדימה ביניהם מוכח ששניהם כלולים בת"ת שהיא המעולה שבצדקות.
ובשיחה נוספת[36] מביא הסיפור עם אדמו"ר הקודם שכשעמדו להדפיס את ספרי הצ"צ נכנס אברך אחד לאדמו"ר הקודם והתחייב לתת את הסכום הדרוש להדפסת הספרים. "ואף שמצד מעמדו ומצבו הגשמי היה סכום זה שלא בערכו כלל וכלל, הנה מכיוון שקיבל על עצמו לתת סכום זה – פתח לו הקב"ה צינורות חדשים[37] בענין הפרנסה כך שהצליח לתת את כל הסכום שקיבל על עצמו מתוך שמחה וטוב לבב, לאחר שנשאר לו כמ"פ ככה עבור צרכיו האישיים.
ולסיכום:
גם אלה נכללים בצדקה לת"ת.
זה הלומד תורה ומלמדה – מקומות לימוד, בתי מדרש, מכוני הלכה וכל מקום שמלמד תורה לרבים וליחיד.
זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים – כפשוטו, ובנוסף תרומה להדפסת ספרים, והרבי עודד במיוחד תרומה להדפסת ספרים העוסקים בתורת רבותינו נשאינו הן בנגלה והן בחסידות.
שאר עניים: הסדר הוא – שכניו, עניי עירו, עניי עיר אחרת.
בית כנסת: צרכי בית הכנסת כאמור לעיל, אלא שרבים מבתי הכנסת היום נחשבים גם בתי מדרש שבהם יש ספרים ללמוד וכו'.
שאר מצוות.
ויל"ע ולדייק יותר מה רמת החיוב למשל כשמגיעים עם עלונים על מקרה פקו"נ לבית כנסת, והמקרה אינו מוכר ולא קשור כלל. האם יש לו מעלת פקו"נ ויש להקדימו באותו רגע ולתת לו כסף פנוי מהמעשר, או שגם בזה חלים גדרי 'האכילוני' ו'עניי עירך' כך שהסדר הנ"ל מושפע גם מקירבה כך שעני 'רגיל' יכול להיות קודם לתרופה למחלה למקרה לא ידוע.
עוד יש לדון בהמשך להנ"ל בגדר 'עניי עירך' האידנה האם גם לחברות ל'קבוצעס' ול'עיירות וירטואליות' יש גדר של עיר.
טיסה לרבי: כתב בשו"ת ערוגות הבושם (יו"ד ר"כ) וכן כתבו עוד אחרונים שניתן להוציא ממעשר לטיסה לרבי, ובלשונו: "הנה קבלת פני רבו אם הוא מצדיקי אמת ודאי מצוה נשגבה היא, והיא אחת מתרי"ג מצות.. וכבר מעיד ע"ז הנסיון עין ראתה ותעידה כי המתדבקין בצדיקי האמת ע"מ ללמוד דרכי השם, לא ישיבו ריקם מבלי שיעשה אצלו רושם לטובה.
אמנם כשמוציא ממעשר הוצאות נסיעה ההכרחיות בלבד, על הנסיעה כולה להיות מוקדשת להיות אצל רבו, ובכל מקרה לא יוציא יותר ממחצית מהמעשר שלו לעניין זה.
ולעניין המדרג, בעל ערוגות הבושם כותב שזהו חלק מ'חייך קודמין' ונראה שלדעתו הוא קודם לכל צדקה חוץ מפקו"נ.
אין אדם פורע חובו מן המעשר
הנה ידוע מכל הפוסקים שאין אדם פורע חובו מן המעשר[38]. כלומר מה שהוא חייב לשלם אותו מצד סיבה – אינו יכול להוציאו מן המעשר.
ולכן אם למשל רוצה לקנות עליה או שאר מצוות בבית הכנסת כתבו בפוסקים שרק אם כיוון מראש כשקנה שיוציא הכסף מן המעשר – יכול להוציאו מן המעשר.
וכן הוא בשאר חיובים כגון שהתחייב לפרנס את חתנו כו"כ ושנים, ומצוי גם היום שנותנים שכירות לילדים שנה ראשונה או שנותנים לדירה. אם בשעת ההחלטה וההתחייבות כיוון שיתן ממעשר – יכול ליתן ממעשר[39].
מי שאין ידו משגת, ליתן מעשר
כתב הרמ"א (יו"ד סימן רנ"א סעי' ז'): פרנסתו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו כדי פרנסתו.
וכד דייקת – כדי פרנסתו, שאלו צרכיו ההכרחיים, וראה בצדקה ומשפט פ"א אות ו' שהאריך בפרטי הדינים, ותו"ד ע"פ ערוה"ש שהכוונה 'פרנסתו' היא לצרכיו הסבירים כמזון, שכ"ל, ביגוד, דיור מתאים, ותחבורה סבירה. ואם יש לו מעבר לזה מחוייב במעשר וחומש.
ואבן הבוחן שמביא שם למי שאין ידו משגת היא לאדם שלעיתים עליו לוותר על צורך בסיסי מחסרון כסף.
ויל"ע בנוגע להלואות שיש משפחות שזהו הדרך שלהם להחיות בני משפחתם. האם המצב הנכון לבדוק זאת הוא לדמות מצב שהיה מתקיים רק על הכנסתו בלבד בלי הלוואות וגמחי"ם – האם היה נאלץ לוותר,
או שנאמר שהאידנה עצם העובדה שיש לאדם אפשרות לאשראי בבנק זה תוצאה מסויימת של גודל משכורתו חוזקה, ועוד נתונים, שאולי כל אלה נחשבים בעצמם כ'קרן' שמספקת הלוואות למשפחה ומאפשרות לה לחיות ברמת חיים סבירה, ואם כן יש לכאורה לבחון את מצב המשפחה כמו שהוא לאחר חלק מסויים לפחות מההלוואות.
ופעם שמעתי בזה ממו"ר הגה"ח ראש הישיבה הרב וילשאסנקי ע"ה שיש סברא להתחשב גם בזה כשדנים בקביעת גדר עניות בימינו, ולהבל"ח כן שמעתי מרבני אנ"ש. ואכ"מ. ויש לדון בזה באורך.
וכן הצורך הבסיסי נמדד לפי דעת כל אדם, ולא לפי דעתו. ובכללות הורה כ"ק אד"ש שבענייני מעשר יש לפסוק לחומרא, שבמקום ספק יש לשלם מעשר.
ומובן שאם משקיע במסחר כגון דירות להשכרה או בעסק – אין זה מפחית מידו משגת כיוון שזהו השקעה ע"מ להרויח וזהו חשבון נפרד של עסק שרגילה בו ההשקעה קודם שמקבלים ממנו רווחים.
ובעניין זה כתב הרבי כמ"פ לאנשים שלא השיגה ידם, לשלם חלק המעשר שיכולים (היו כמה שיעורים), והשאר לרשום בפנקס לכשירווח.
וכן בשיחת הפלדז' הידועה ובעוד מקומות אומר הרבי שמובן ופשוט שאין לעשות זאת באופן של אורות דתוהו כי אם באופן המתאים לעולם התיקון.
[1] שם.
[2] וראה הערת הברכ"י בזה יו"ד סימן רמט ס"ק ג בקטע המתחיל 'וכבר מהספרי שמביאים'.
[3] שם.
[4] אם כי מלשון הרמב"ם לא ברור שיש להפריש מעשר, אלא כשבא עני צריך לתת לו עד חומש ומעשר.
[5] וראה באהבת חסד ח"ב פי"ט שסובר בדעת הרמב"ם שאם יש עניים וצרכיהם גדולים, וידו משגת ליתן חומש – הרי אז חייב מדינא בחומש, ואם במצב כזה אין ידו משגת לתת חומש – זהו מצווה מן המובחר. ובשיחות כ"ק אד"ש לא ראינו חילוק זה, וגם אהבת חסד מנסה לתרץ מדוע בשו"ע לא הובא חילוק זה.
[6] אג"ג חט"ז ע' קנ"ג, וחי"ח ע' רנב.
[7] אג"ק חי"ד עמ' תי"ח.
[8] לקו"ש ח"א ע' 170.
[9] והובאו הדברים באלף המגן על המט"א (סימן תר"ז סעי' ג') בשם 'ספרים קדושים', שבעל תשובה שנותן לכפרת נפשו אין בזה שיעור.
[10] ברכי יוסף יורה דעה סימן רמט ס"ק יח
[11] חלק ב (יורה דעה) סימן רלב כשמסביר האומד דיצחק
[12] אהבת חסד חלק ב – הערות פרק יט
[13] הובא בפת"ש סימן רמ"ט סוף ס"ק ב', ובאריכות בשו"ת חוות יאיר סימן רכד.
[14] אהבת חסד חלק ב פרק יט
[15] תשובת מהריל סי' נד, פת"ש סק"ב בשם משנת חכמים, שות שבט הלוי ח"ה סי' קל"ג אות ג' שכן מנהג העולם
[16] שם
[17] חלק ט סימן רא
[18] תורת מנחם תשמ"ד ח"ג ע' 2030
[19] וראה בשו" חת"ס הנ"ל לגבי יצחק אבינו "שהיה מלוה את העניים בתחלת השנה על סמך מעשר שיגדל שדהו"
[20] ועוד הביא משמו לגבי הוצאות לילדיו הקטנים ממעשר ואכ"מ.
[21] שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלא
[22] חכמת אדם כלל קמ"ה סעיף ז'
[23] אהבת חסד שם
[24] רמ"א יו"ד סימן רנ"א סעיף ז'.
[25] יו"ד סימן רנ"א סעיף ג'
[26] ש"כ בשם תשובת מהר"מ ריש סימן רמ"ט.
[27] שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ז
[28] חכ"א שם בשם מהרי"ק, אבל ראה בצדקה ומשפט פ"ג הערה פ'.
[29] ויל"ע ע"פ יו"ד סימן רמ"ו סעיף א' 'ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמד או מפני הטרדו שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. האם מי שבגדר זה נחשב לו החזרת לומדי תורה כחוב ואינו יכול להוציא מהמעשרות.
[30] פאה ח, ח וכן בשקלים
[31] חכמת אדם שער משפטי צדק כלל קמה סעיף ז
[32] אהבת חסד חלק ב פרק יט
[33] תורת מנחם התוועדויות – חלק לד – תשכ"ב – חלק ג עמוד 274
[34] בעמדו 268
[35] הלשון ש'חלק' אולי להורות כדעת רבים מהאחרונים שבכל מקרה אין לתת כל המעשר למצוות אלא יש לתת לעניים וראה אהבת חסד הנ"ל שכותב לתת לעניים שני שלישי מעשר ועוד.
[36] תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג – חלק ד עמוד 2032
[37] ההדגשה בשיחה, ובסגוריים שם שזהו דייקא שלא מדובר רק בהרחבת צינורות הפרנסה הקיימים, אלא צינורות חדשים ממש.
[38] מהרי"ל בתשובה נ"ו, ט"ז סימן רמ"ט סק"א, באר הגולה שם סק"ה, של"ה מס' מגילה אות ד', מג"א תרצ"ד סק"א ועוד
[39] פת"ש ריש סימן רמ"ט ומביא שם בשם נוב"י.
[40] הוצאות רשיון וכו' כבר מחזיק בכל מקרה גם מבלי שנוסע לעבודה.
[41] שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רא
[42] קובץ ל"ט עמוד פ"ט שאלה ט'.
[43] ראה קול התורה שם.
[44] שם.
[45] קול תורה שם.
[46] שם.
הקהל מדבר
0 תגובות
הצטרפו לשיחה והשאירו תגובה
הוספת תגובה