מצוות אהבת ישראל

מהי גדרה של מצוות אהבת ישראל?

אמרו חכמים: "מקדש שני . . מפני מה חרב מפני שהייתה בו שנאת חנם"[1], ולכן אהבת ישראל בימי בין המצרים "היא דבר בעתו . .  דחורבן בית שני שקרה מפני שנאת חינם, כהודעת חכמינו ז"ל. ופשוט שזה שנצטווינו לעשות זכר לחורבן, בימים אלו ביחוד, הכוונה היא בשביל התיקון"[2]. בפרט מעורר הרבי שבדורנו האהבת ישראל היא "לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על-ידי ביטול סיבת הגלות . . אלא ההדגשה דאהבת-ישראל היא – שבאה בתור טעימה והתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת ה'יחידה' שבכל ישראל בשווה"[3].

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ואמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז שהדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל, היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, כי מצד הנפש, כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד[4].

נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", וביארו חכמים שאפילו אם חברו חטא כנגדו בדבר שבממון אסור לשנאתו בלבו. אך לא ישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך". ואם רוצה למחול לו ולא להוכיחו, הדבר אפשרי, כי לא הקפידה תורה אלא על השתיקה והשנאה בלב. מי שציער את חברו או פגע בו, עליו לרצותו ולבקש ממנו מחילה. ומצווה על הנפגע שימחל מיד כשמבקש ממנו מחילה, וממידת ענווה ראוי שימחל אפילו כאשר הלה הוציא עליו שם רע. וככלל מדת חסידות היא שלא זו בלבד שלא יעלה שנאת חברו בלבו אלא אדרבה יגמול טובות למי שהצר לו. כמו שמצינו בהנהגת יוסף עם אחיו[5].

איזה שם אסור לכנות לחברו?

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו". ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסורים משום "אונאת-דברים", נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור, גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר  הדין, אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. אך למעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא. אך כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור[6].

אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו"[7].

[1] יומא ט, ב.

[2] לקו"ש חל"ד ע' 229.

[3] סה"ש ה'תנש"א, ח"ב ע' 717-719.

[4] ויקרא יט, יח; ירושלמי נדרים ט, ד; סהמ"צ מ"ע ר"ו. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ה; תניא פל"ב אנצקלופדיה תלמודית ח"א ע' ריא ואילך.

[5] ויקרא יט, יז. רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ה-ו שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ו וסתר"ו ס"ד; שם חו"מ הל' עוברי דרכים ס"ט-י; תניא ספי"ב.

[6] ויקרא כה, יז; מגילה כז, ב ובתוד"ה "ולא" והגהות היעב"ץ שם; ב"מ נח, ב; שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ח; שם חו"מ דיני אונאה וגניבת דעת סכ"ט; פלא יועץ ע' אונאה וע' כינוי (וראה יפה ללב ח"ה יו"ד סרמ"ב סק"ח); שו"ת מהרש"ם ח"ג סר"ז; וראה בארת המים על הרמב"ם תשובה פ"ג הי"ד.

[7] ראה ב"מ נט, א; שו"ע אדה"ז חו"מ דיני אונאה וגניבת דעת סל"ב.