שימו לב אל האיטר

רגע לפני שאתם מדלגים כי 'אין לנו שמאליים בבית', הנה נתון הלכתי שנוגע למעשה: ישנם גם איטרי רגל שאינם דווקא איטרי יד (וישנם גם איטרי עין) ויש לכל אלה משמעות הלכתית מעשית רחבה ביותר.

יתרה מזו, ילדה בת שש-שבע שזה עתה לומדת לקשור נעליים, על הוריה לבדוק על איזה יד הייתה מניחה תפילין אילו הייתה בן! כדי לדעת האם עליה לקשור ימין או שמאל תחילה, כיוון שכל עניין של קשירה יש לעשות ביד שעימה מניחים תפילין.

כדי להסביר את הדברים ואת חשיבותם הגדולה נתחיל מהתחלה.

החשיבות: מן התורה כל מצווה יש לעשותה ביד ימין כיוון שהיא היד החזקה שבה יש כוח וגבורה. כמו כן ישנם מצוות ומנהגים שנעשים ברגליים כמו חליצה ולבישת מכנסיים ונעליים (קשירה היא נושא נוסף) לכן נודעת חשיבות גדולה להבחין אצל כל יהודי מיהן היד והרגל הדומיננטיות שלהם, על מנת לקיים את המצוות בהידור וכרצון התורה הקדושה.

לא תמיד שווה: מי שהוא ימני בידו, לאו דווקא שיהיה ימני גם ברגלו וכן להיפך.

נוגע לכל תחומי החיים: נושא האיטרות נוגע כמעט בכל תחומי החיים היהודיים: התלבשות, קידוש, לולב, הדלקת נרות שבת, נטילת ידיים, נשיקת ציצית (בעין החזקה יותר), נתינת צדקה, כפרות ולמעשה בכל אחד מן החגים.

חינוך: כיוון שישנה מצוות חינוך, על האב לחנך את האיטר מקטנות לעשות את המצוות כפי שמורה ההלכה לגביו, ופרקטית: הנכון ביותר הוא להרגיל ילד מקטנות להתלבש נכון או להדליק נר של שבת ביד הנכונה.

המיוחדות: מי שהוא איטר הוא מיוחד. כולם עושים באופן אחד, אבל בנוגע אליו יש התייחסות מיוחדת בשולחן ערוך כיצד להתנהג בכדי לקיים כל המצוות בהידור.

באופן כללי: בכל דבר שנעשה ביד יש להקדים את ימין לשמאל, ואיטר יעשה הפוך. וכן כל דבר שנעשה ברגל – יקדים רגל ימין. ואיטר רגל יקדים את רגל שמאל.

לעומת זאת הנהגות שמצד הקבלה יש לעשותם ביד ימין – גם איטר יעשה אותם ביד ימין.

מה לעשות?

ראשית חשוב להבין שעצם ההתעסקות בעניין זה ברצינות, היא עניין חינוכי ראשון במעלה, כשהילדים רואים שההורים עסוקים בפרויקט הלכתי שצריך להשקיע בו.

ולכן בכל משפחה ראוי כחלק מחינוך עצמנו וחינוך הילדים לעסוק בעניין זה ולברר אותו היטב. כך:

שלב ראשון – סקר: קודם כל לעשות סקר בבית לכל הילדים שכבר יודעים לכתוב האם הם: שמאליים ביד, שמאליים ברגל, ובאיזה יד יניחו תפילין (גם בנות).

יד דומיננטית: היד שעושה בה כל מעשה של כוח וגבורה (כמו קדיחה). יש לשים לב שהכתיבה אינה רלוונטית כאן. גם מי שכותב ביד ימין אבל כל מעשה של כח וגבורה עושה בשמאל – הרי הוא איטר יד.

מי ששולט בידיו בשווה: נחשב כימני.

רגל דומיננטית: בדרך כלל הדרך לבדוק זאת היא פשוט לשים לב איזו רגל זזה ראשונה כשמתחיל ללכת.

הנחת תפילין: איטר יד למצוות תפילין נקבעת בעיקר לפי היד הכותבת, ובכל מקרה של שילוב, כשכותב ביד אחת אבל מעשה גבורה עושה ביד אחרת, או שכותב בשתי ידיו – יש לשאול רב.

שלב שני – לימוד ובירור ההלכות. לאחר שמיפינו מה יש בבית כעת יש לברר מהן ההלכות הנוגעות למעשה. יש כיום ספרים בנושא, ובלא ספרים אפשר לברר אצל הרב.

שלב שלישי – חינוך ותרגול. את השלב הזה מוצע לעשות בהדרגה. לנסות בפעם אחת להנחיל את כל הלכות שמאלי לא יעבוד ברוב המקרים. מוצע להתחיל מהיום-יומי: התלבשות, התפשטות, נטילת ידיים, נתינת צדקה, והנהגות הקשורות לתפילה וכו'.

אחר כך לעבור להנהגות הקשורות לשבת כגון הדלקת הנר, קידוש, בציעת הפת.

וכן לפני כל חג ללמוד את ההנהגות הקשורות לאותו חג.

כל הנהגה לשנן היטיב לנוגעים בדבר, ואם יש צורך גם לתמרץ ולעשות 'מבצעים', ולאחר מכן לתרגל במשך שבוע-שבועיים, ולאחר שההנהגה נעשתה הרגל – להמשיך להנהגה הבאה, ויש בהחלט מקום לדווח על כך לכ"ק אד"ש כבשורה טובה.

שילוט:

יהיו נושאים שאי אפשר לזכור אותם, לדוגמא אצל כותב השורות נתלתה על הקיר בחדר הילדים הטבלה הבאה:

נעליים:

לכן מה שנראה שלא ייקלט בקלות מומלץ לכתוב לניילן ולתלות.

חיובי: החשוב ביותר הכול צריך להיעשות בדרכי נועם, לקחת בחשבון שיהיו ילדים שלא יתפסו בסיבוב ראשון וגם לא בשני, להניח להם ולהמשיך הלאה. ייתכן שיהיו ילדים שיתפסו חלק מההנהגות וזה בסדר, 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' – כשאנחנו ההורים נראה רצינות, התוצאה תהיה שכשיתבגרו יזכרו היטיב לברר את הנושא ויהא זה שכרנו.

וכן להחדיר בילדים ובעצמנו את הזכות של איטרי היד והרגל לעשות כל פעולה של מצווה באופן מיוחד, זה ייתן יוקר לכל מצווה מעשית.