האם אומרים תחנון בנוכחות חתן ביום חופתו?

מנהג נפילת-אפיים נלמד מתפלותיו של משה-רבינו שהתפלל על ישראל אחר חטא-העגל, תחלה בישיבה, שנאמר "ואשב בהר"; אחר כך בעמידה, שנאמר: "ואנכי עמדתי בהר"; ולבסוף בנפילת-אפיים, שנאמר "ואתנפל לפני ה'". וכך אנו נוהגים לאחר קריאת-שמע בישיבה, ולאחריה תפלת שמונה-עשרה בעמידה, אומרים את התחנונים בנפילת-אפיים. ולאחר נפילת-אפיים נוהגים לומר "ואנחנו לא נדע" ולהתרומם כשאומרים "מה נעשה", כביטוי לכך שאין בנו עוד כח לעשות יותר, לאחר שהתפללנו בישיבה, בעמידה ואף בנפילת-אפיים. ויש להקפיד שלא להפסיק בשיחה בין שמונה-עשרה לתחנונים, מפני שבסמיכותם לתפלה הם מתקבלים יותר.

מנהגנו על פי הזוהר והאריז"ל, שקודם נפילת-אפיים אומרים וידוי וי"ג מידות, אותם יש לומר בציבור ובעמידה; ועל-פי דברי חז"ל על הפסוק "והחי ייתן אל ליבו", שכשאדם מתחרט על עוונותיו, כותש ומכה על הלב, לומר שהוא הגורם לעוונות. כמו-כן מבארים שההכאה היא באמצעות היד, כיוון שהידיים הן עדים על כל מעשי האדם, וכאמור: "יד העדים תהיה בו בראשונה". לכן בעת הווידוי נוהגים להכות באגרוף על החזה (מעל הלב), על כל מילה הכאה אחת, וכן מנהגנו שמכים גם ב"ואנחנו הרשענו" וכדומה.

נפילת-אפיים נוהגת רק במקום שיש בו ספר-תורה וכפי שנאמר: "ויפול על-פניו לפני ארון ה'", וכל מבנה בית-הכנסת נחשב כמקום שיש בו ספר-תורה. במקום שאין ספר-תורה אומרים את המזמור בישיבה מבלי לכסות את הפנים ויש נוהגים ליפול גם כשאין ס"ת, וי"א שכך מנהג הרבי. בעת נפילת-אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, בבוקר כשמניחים תפילין בשמאל נופלים על יד-ימין -ואיטר שמניח בשמאל נופל בימין- ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

עלייתו של משה-רבינו לקבל את הלוחות-האחרונים הייתה ביום חמישי, וירידתו הייתה בשני. ולמדונו חכמים שימים אלו הנם ימים בהם מתווספים הדינים בבית-דין של מעלה וכן בבתי דין של מטה קבעו את ישיבת בתי-דין, ומפני ייחודיותם של ימים אלו מוסיפים בהם תחנונים. ואף אומרים "והוא-רחום", אותו יסדו שלושה חכמים, שביקש ההגמון להשליכם לאש כחנניה מישאל ועזריה. ולאחר שצמו והתפללו, הובטחו ברמז שינצלו, ונחלקה האש לשלושה חלקים ויצאו בשלום. וכל אחד מהשלשה יסד חלק מנוסח "והוא-רחום". ולמנהגנו אומרים אותו בעמידה מפני שנתקן כנגד תפלת שמונה-עשרה.

חוץ מהימים הידועים שבהם אין אומרים "תחנון" ישנם מצבים בהם נוהגים שלא לומר "תחנון". בבית–האבל אין אומרים "תחנון". והאבל עצמו, בתוך השבעה, אינו אומר "תחנון" אף כשאינו בביתו. ולהבדיל באירועים משמחים, כגון כשהתפלה בנוכחותם של חתן בשבעת ימי-המשתה, וכן אבי-הבן, הסנדק והמוהל פוטרים את הציבור מאמירת "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים בו "תחנון" בתפלה שקודם הברית. ונוהגים שביום בו מתקיימת הכנסת ספר-תורה, כל בני העיר השמחים בספר-התורה החדש אינם אומרים "תחנון". והמתפלל במקום שבו אין אומרים "תחנון" מסיבה כלשהי והוא אינו נוהג כך, כגון ביום הילולות הצדיקים שיש הנוהגים שלא לומר "תחנון" ואנו נוהגים לומר, יאמר תחנון אך לא יתבלט בכך.