האם כיום נוהגת מצוות כתיבת ספר תורה לכל אחד?

על נר חנוכה צוו חז"ל ש"אסור להשתמש לאורה". וביארו הראשונים בטעם הדבר, משום שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה, כמו שנרות המקדש היו אסורים לשימוש זר. וכתבו הפוסקים שמכך למדים דין איסור השתמשות בשמן הנותר משום שהוקצה למצוותו. וביארו הפוסקים בטעם הדבר שאין השמן מותר בהנאה כמו עצי הסוכה שמותרים לאחר החג, משום שבעצי הסוכה היה ידוע מראש שיישארו אחרי החג ולכן לא כיוון להקצותם רק למצוותם. לעומתם בשמן נרות החנוכה, ידע שהשמן יכלה וכשיצק את השמן במנורת החנוכה, כוונתו הייתה שכל השמן יבער. משום כך נפסק בשלחן ערוך כי יש לשרפו לאחר חג החנוכה.

בהלכה הקודמת התבאר שכיוון ששמן נרות החנוכה הוקצה למצוותו נאסר בהנאה ויש לשורפו. וראוי לציין שאם התנה לפני שיצק את השמן שיהיה מותר בשימוש, יכול להשתמש בו. וכל האמור הוא בשמן שבנרות ממש, אך השמן שבבקבוק מותר אף ללא תנאי. ולגבי הפתילות, כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין צריך בהן תנאי כלל, אלא שמצד השמן הבלוע בהן יש להתנות שאינו מכוון להקצותן למצוותן. ואף שעשה תנאי, אין להשליכם בבזיון, ככל תשמיש מצוה שבלו שאמנם מותר להשתמש בהם תשמיש של חול, אך לא להשליכם בבזיון,  ולכן יגנזו, או שיעטוף אותם היטב בשקית ויניח במקום שמישהו אחר מבלי משים ישליך לפח.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אך אם יפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש וירשום עליהם שנקנו מכספי מעשר, ושהם מותרים בשימוש לכל – הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

נאמר "כי תצור אל עיר .. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה", ודרשו חכמים מפסוק זה העוסק בהשחתת עצי פרי, מלמד שיש לאסור השחתת כל דבר שיש בו תועלת. אדמוה"ז אומר שדין זה נלמד בקל-וחומר – שכן, "אם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל", יש להימנע אם כן מהשחתת כל דבר הראוי לשימוש. ודנו הפוסקים לגבי דברי מאכל הטובים לשימוש אך בפועל לא משתמשים בהם, וכתבו שלמעשה יש לטרוח ולמצוא כאלו שישתמשו בהם. אלא שאם אין הדבר מתאפשר, יכול לעשות זאת אם אינו ממש משחית בידיו, ע"י הנחה במקום הפקר עד שיילקח ע"י בעלי חיים או שיתקלקלו מעצמם.

נאמר "לא תעשה מלאכה", ודרשו חכמים: "מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". כלומר, דווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל מלאכה הנעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה. אולם חכמים אסרו זאת. והתירוה רק במקום צורך גדול, כמו למניעת שריפה, ע"י הנחת כלים עם מים סביב השריפה המים שבתוכם יזרמו ויכבו את האש. ודנו הפוסקים לגבי מי שבטעות התקרב לחיישני דלת וגרם לפתיחתה ובהליכתו יגרום לסגירתה. יש שכתבו שבמקום צער יכול ללכת שלא מתכוון לסגירתה, ולא אסרו "פסיק רישיה" (פעולה ודאית) ב"גרמא". אך יש שאסרו זאת, ולכתחילה אל יזוז ממקומו אלא ימתין עד שיגיע לשם גוי.