האם מותר לאחסן מאכל בשרי, בקופסה שהייתה בה גלידה חלבית?

נאמר בתורה ביחס לכהן: "וקידשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ודרשו חכמים: "וקידשתו לכל דבר שבקדושה", כלומר, ישנו חיוב להקדים ולכבד בראשונה את הכהן בכל דבר שבקדושה, נוסף על כך חל איסור להשתמש בו מפאת כבודו של כהן. וכתבו הפוסקים שאף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד. ודנו הפוסקים האם רשאי הכהן למחול על כבודו, יש שכתבו שאין כבוד הכהן ניתן למחילה, אלא אם כן יש לכהן הנאה מכך שמקבל שכר, או שנהנה לשרת אדם חשוב. ויש הסוברים שתמיד יכול הכהן למחול על כבודו, וכך הכריע אדמוה"ז להלכה. מהנהגת הרבי משמע להיזהר ולבקש את מחילתו תחלה.

בין הפסולים לעדות נמנה אף "המשחק בקוביא", ונמקו זאת בגמרא, שהזוכה מקבל כסף שאינו שלו, שכן המשתתפים במשחק לא הקנו לו באמת את כספם. ועוד, שהעוסק בהימורים בטל מיישובו של עולם. נחלקו הראשונים מהו הטעם העיקרי לאסור זאת, והרבה כתבו שהטעם השני הוא העיקרי, ולכן העוסק לפרנסתו, ומשתתף בהגרלה בתור ניסיון ליצירת הכנסה נוספת, הדבר אפשרי. ולמעשה רוב הפוסקים נוטים להתיר השתתפות בהגרלות, ובפרט הגרלות הנעשות על-פי תוקף חוקי. שכן, המשקיע את כספו יודע מראש את סיכוייו לזכות, ומוותר על כספו. ובהגרלה על נסיעה לרבי, עורר הרבי שאין כל חשש, משום שהזוכה הוא כשליח של כולם, ואיש לא מפסיד את כספו.

נאמר: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח". ודרשו חכמים, שפסוק זה בא להזהיר על איסור שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש לשנן את הלימוד באופן שלא ישכח את מה שלמד. ויש מן הפוסקים שכתבו שבכלל איסור זה, הוזהרנו שלא לעשות דברים הגורמים לשכחה, שלא נבוא לידי שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש להימנע מללבוש שני בגדים בבת אחת, מפני שהדבר קשה לשכחה. ולגבי הורדת שני בגדים בבת אחת, לא מוזכר איסור מפורש בשלחן ערוך, אולם אדמו"ר האמצעי כותב ש"לובש או פושט שני לבושים כאחד קשה לשכחה". ולכן למעשה נהוג, להקפיד אף שלא להוריד שני בגדים בבת אחת.

נאמר: "הוכח תוכח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע. והגבול הוא, עד שהלה מראה ביד תקיפה שאינו מוכן לשמוע. עם-זאת, הזהירו חכמים שכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, ורק ירבו איבה ושנאה ביניהם מצוה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. אך גם במקרה זה שפטור מלהוכיחו, יתאמץ לקרבו בדרכי נועם. וככלל, יש להקפיד שדברי התוכחה לא יבואו מתוך רגשי כעס אלא בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע; ובייחוד שדבריו יהיו כנים ויוצאים מן הלב, וכך יכנסו אל הלב ויפעלו פעולתם.

בהלכה הקודמת התבאר שהרואה את חברו טועה חובה על האדם להוכיחו. עם זאת ישנם מקרים יוצאי דופן בהם הסתייגו חכמים מחובת התוכחה, ונימקו זאת בכך ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". כלומר, שאם התוכחה לא תישמע, ועלולה לגרימת עבירה בזדון, טובה השתיקה מהתוכחה. ודנו הפוסקים בדברי הגמרא, מתי יש לנקוט כלל זה ומתי בכל זאת ישנה חובת התוכחה. יש הסוברים שאף באיסור המפורש בתורה, נאמר הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", במקום שבוודאי לא יישמעו לתוכחה, ולעומתם יש שפסקו שכלל זה לא נאמר בדבר המפורש בתורה, ובדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה, וכך הכריע אדמוה"ז למעשה.