היכן תקנו לומר ברכה 'מעין שבע'?

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.

את ברכת מעין שבע תקנו לומר רק בשבת ולא ביום טוב, וביו"ט שחל להיות בשבת אומרים ברכת מעין שבע כרגיל ואין מזכירים בה את היו"ט, רק את השבת – לפי שאלמלא שבת לא הייתה נאמרת ביו"ט – מפני שברכה זו נתקנה בשבת מפני המאחרים לבוא שמא יסתכנו מן המזיקין (ובליל יו"ט היו שלא באו לבית הכנסת מפני שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש). אך כשחל הלילה הראשון של פסח בשבת – אין אומרים ברכת מעין שבע, מפני שעיקר התקנה היה מפני השמירה וליל פסח הוא ליל שימורים מן המזיקין.

נוהגים הקהל לעמוד בעת שהש"ץ אומר ברכת מעין שבע. כמו כן המנהג הוא שאף הקהל אומרים יחד עם הש"ץ בברכת מעין שבע את הקטעים: "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית". ולכתחילה ראוי שתהיה אפשרות לצבור לשמוע את השליח צבור בברכת 'מעין שבע' מראש ועד סוף, מלה במלה, כמו בחזרת השליח ציבור.

אף על פי שבכל משך זמן תפילת הציבור אסור לדבר, עם זאת בעת שהשליח ציבור אומר ברכת מעין שבע (וכן בעת אמירת "ויכולו") יש להיזהר בכך במיוחד, ומובא בפוסקים "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות אמר לו למה פניך מוריקות אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו ולא אמרתי עמהם ביחד וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז' ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה".