מה דין פתילות נרות החנוכה לאחר חג החנוכה?

על נר חנוכה צוו חז"ל ש"אסור להשתמש לאורה". וביארו הראשונים בטעם הדבר, משום שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה, כמו שנרות המקדש היו אסורים לשימוש זר. וכתבו הפוסקים שמכך למדים דין איסור השתמשות בשמן הנותר משום שהוקצה למצוותו. וביארו הפוסקים בטעם הדבר שאין השמן מותר בהנאה כמו עצי הסוכה שמותרים לאחר החג, משום שבעצי הסוכה היה ידוע מראש שיישארו אחרי החג ולכן לא כיוון להקצותם רק למצוותם. לעומתם בשמן נרות החנוכה, ידע שהשמן יכלה וכשיצק את השמן במנורת החנוכה, כוונתו הייתה שכל השמן יבער. משום כך נפסק בשלחן ערוך כי יש לשרפו לאחר חג החנוכה.

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", ודרשו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו, היו שכתבו שכיום אין מצווה לכתוב ספר תורה, אך רבים מהפוסקים חלקו עליו, וסוברים שכיום יש לנו מסורת ויש ללכת על פיה, ובכך ניתן לקיים את המצווה. אלא שלמעשה הביאו הפוסקים להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש. ועל כן ברכישת ספרי קודש מודפסים מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אך אם יפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש וירשום עליהם שנקנו מכספי מעשר, ושהם מותרים בשימוש לכל – הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

נאמר "כי תצור אל עיר .. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה", ודרשו חכמים מפסוק זה העוסק בהשחתת עצי פרי, מלמד שיש לאסור השחתת כל דבר שיש בו תועלת. אדמוה"ז אומר שדין זה נלמד בקל-וחומר – שכן, "אם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל", יש להימנע אם כן מהשחתת כל דבר הראוי לשימוש. ודנו הפוסקים לגבי דברי מאכל הטובים לשימוש אך בפועל לא משתמשים בהם, וכתבו שלמעשה יש לטרוח ולמצוא כאלו שישתמשו בהם. אלא שאם אין הדבר מתאפשר, יכול לעשות זאת אם אינו ממש משחית בידיו, ע"י הנחה במקום הפקר עד שיילקח ע"י בעלי חיים או שיתקלקלו מעצמם.

נאמר "לא תעשה מלאכה", ודרשו חכמים: "מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". כלומר, דווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל מלאכה הנעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה. אולם חכמים אסרו זאת. והתירוה רק במקום צורך גדול, כמו למניעת שריפה, ע"י הנחת כלים עם מים סביב השריפה המים שבתוכם יזרמו ויכבו את האש. ודנו הפוסקים לגבי מי שבטעות התקרב לחיישני דלת וגרם לפתיחתה ובהליכתו יגרום לסגירתה. יש שכתבו שבמקום צער יכול ללכת שלא מתכוון לסגירתה, ולא אסרו "פסיק רישיה" (פעולה ודאית) ב"גרמא". אך יש שאסרו זאת, ולכתחילה אל יזוז ממקומו אלא ימתין עד שיגיע לשם גוי.