מי שכבר הבדיל על הכוס לפני ערבית האם יאמר "אתה חוננתנו"?

את תפלת ערבית של מוצאי שבת מתפללים בזמן צאת השבת, ואין לאחר את התפלה בשביל חזרת דא"ח. ונוהגים לומר "והוא רחום" ו"ברכו" במשך גדול ובאריכות נועם, כדי להוסיף מחול על הקודש . אין מנהגנו שבעל יאָרצייט ירד לפני התיבה (שליח ציבור) לתפילת ערבית במוצאי שבת שלפני היאָרצייט.

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, יסיים תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס; אך יזהר שלא לעשות שום מלאכה לפני שיבדיל על הכוס, או יאמר אחרי התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואם שכח ועשה מלאכה או טעם קודם שיבדיל חוזר ומתפלל (וכשעשה מלאכה יכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

בסיום מלאכת המשכן ברך משה רבנו את ישראל בפסוקי "ויהי נועם". ולכן אנו מתחילים את השבוע בפסוקים אלו, שהם סימן ברכה לכל מלאכת השבוע שמותרת החל ממוצאי שבת. ונוהגים לכפול פסוק אורך ימים וגו'. ונוהגין לומר סדר קדושה, ומתחילים לאמרה מפסוק "ואתה קדוש", ולא מפסוק "ובא לציון גואל". ובעל נפש יחמיר לעצמו שלא להדליק ולא לעשות שום מלאכה קודם סדר קדושה של הצבור אע"פ שכבר הבדיל בתפלה.

בכל ימות החול אומר הש"ץ אחרי תפילת שמונה עשרה קדיש שלם עם "תתקבל", ואילו במוצאי שבת אומר חצי קדיש, ורק אחרי אמירת "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" אומר קדיש תתקבל. ואם טעה הש"ץ ואמר אחר שמונה עשרה קדיש תתקבל – כדרכו בימות השבוע – יאמרו לאחר מכן "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש", ואחר כך יאמר הש"ץ שוב קדיש שלם, אך ידלג על הפיסקא "תתקבל" (אחרי "דאמירן בעלמא ואמרו אמן" ימשיך "יהא שלמא רבא מן שמיא").

אם חל יום טוב או יום הכיפורים באחד מששת ימי המעשה בשבוע הקרוב (אפילו ביום שישי ), אין אומרים "ויהי נועם" ולא "ואתה קדוש", אלא מיד אחרי תפילת שמונה עשרה אומר הש"ץ קדיש תתקבל, כמו בשאר ימות החול. אבל כאשר חל יום טוב או יום הכיפורים בשבת, וכל ששת ימי השבוע הם "ימי מעשה" – אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" במוצאי שבת שלפניו.