מתי ישנה חובת התוכחה?

נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", וביארו חכמים שאפילו אם חברו חטא כנגדו בדבר שבממון אסור לשנאתו בלבו, ומאידך לא ישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך", ואם רוצה ממידת חסידות למחול לו ולא להוכיחו, הדבר אפשרי, כי לא הקפידה תורה אלא על השתיקה והשנאה בלב. מי שציער את חברו או פגע בו עליו לרצותו ולבקש ממנו מחילה. ומצווה על הנפגע שימחל מיד כשמבקש ממנו מחילה, וממידת ענווה ראוי שימחל אפילו כאשר הלה הוציא עליו שם רע. וככלל מדת חסידות היא שלא זו בלבד שלא יעלה שנאת חברו בלבו אלא אדרבה יגמול טובות למי שהצר לו וכמו שמצינו בהנהגת יוסף עם אחיו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "אונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ולמעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שכתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ואמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז כי הדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, שכן מצד הנפש כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד.

אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".

צריך להזהר שלא לבייש שום אדם מישראל, בין בדבור בין במעשה גם בינו לבין עצמו, וכל-שכן ברבים; ואפילו העושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו אסור, וכפי שנהג מר עוקבא שהיה רגיל להשליך מעות לעני בכל יום בבוקר השכם בסתר וכשרצה העני לדעת מי הנותן, ברח מפניו לתוך כבשן האש, בכדי שלא יתבייש העני.