הלכה יומית

אודות עונג שבת מצינו שאמרו חכמים מענגה בשינה, ומענגה בתלמוד תורה. ויש שביארו שהעוסקים בתורה בכל השבוע מצווה שינוחו מעט בשבת, ומאידך יש שפירשו שאדרבה, דווקא להם יותר עונג שיעסקו בתורה בשבת. ומנהג האריז"ל היה לישן בשבת וכוונות עמוקות היו בשינה זו. ולמעשה כתבו הפוסקים שהרגיל בשינה בכל השבוע לא יבטלה בשבת משום שיש בה עונג. אך אין ראוי להרבות בשינה בשבת, ובפרט על פי מנהג החסידים להקדיש את השבת לתפלה ולימוד דא"ח שחוששים לאבד זאת ע"י השינה. ומכל מקום גם הנוהגים לישן בשבת אסור להם ללכת לישן במוצהר ששינתם היא לאגור כח לעשיית מלאכה בצאת השבת.

איסור גניבה וגזלה הוא אפילו "על-מנת לשלם". ובדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת, כגון פרחי נוי שנותרו מאירוע כשהדרך לזרקם בתום האירוע, מותר לו לקחתם, בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות – כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים; אך אין היתר לקחת רק על סמך ההשערה שמן הסתם הבעלים יתירו לו. ומידת חסידות להחמיר ולא להשתמש בשום דבר של חברו, ללא רשות מפורשת.

אף שאסור להשתמש בחפצי חברו ללא נטילת רשותו, אמרו חכמים שכיוון שבדרך-כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, משום-כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית-הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה; (דבר הנקל לעשותו כיום שניתן ליצור קשר באמצעות הטלפון), וכ"ש אם ידוע שהוא מקפיד.

המתארחים ואינם מכינים דבר עבור סעודת השבת, וכגון זוגות שאוכלים אצל הוריהם או אצל אחרים, בכל הסעודות אך ישנים בביתם הפרטי ומדליקים שם נרות, יעשו אף הם 'עירוב-תבשילין' בכדי שיוכלו בחג להדליק נרות שבת. וי"א שטוב שגם יבשלו דבר (מים) לחג וכך יוכלו לברך על העירוב. אולם אם המתארחים מגיעים להתארח בכל השבת והחג וסמוכים על שלחן בעל הבית, נפטרים הם בעירוב התבשילין של בעל הבית.

אף על פי שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. לגבי ספרים אין הדין כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק להלכה שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם. ולמעשה מובא באחרונים, לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם ובפרט בסידורים וחומשים, כיוון שרכישתם אינה כרוכה בהוצאה מרובה לבעלים, ואינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל – אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות ומשתמש באותו המקום שהניח הבעלים את הספר, ואין שום היתר לקחתם למקום אחר ללא רשות מפורשת מן הבעלים.

עירוב התבשילין נועד להתיר את הכנת צרכי הסעודה בחג עבור השבת, אף שבנוסח העירוב מובא שהוא עבור כל צרכי השבת, לכן ניתן לסמוך על העירוב רק לדברים מצרכי השבת, כגון להדיח כלים עבור סעודות השבת. אך דברים שאינם מצרכי הסעודה אסור לעשותם אף שעשו 'עירוב-תבשילין', ולכן אסור בחג לגלול את ספר התורה בכדי שיהיה מוכן לקריאת השבת, וכן אסור להדליק נר עבור יאר-צייט שיחול בשבת. אך מותר לטבול בחג לכבוד שבת אף שאינו מצרכי אכילה.

אמרו חכמים: "אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה (ואם כמות האוכל מרובה מותר לתת). ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך-ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אלא שיש שכתבו שכל האמור הוא באורח שבעל הבית מאכילו בגמילות-חסד. אולם אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כיוון שזכות כזאת ניתנת תמורת תשלום, יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכותו לאחרים, אך זאת כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.

נאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואמרו חכמים שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למד אף לבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. וכתבו הפוסקים שעל ההורים להתפלל על הצלחתם של בניהם בלמוד התורה. מצוות חנוך הבנים לתורה מתחילה מקטנות ומוטלת על האב גם כשגדל בנו, עד שירכוש את הכלים הראויים ללימוד בכוחות עצמו.

חובת האב ללמד את בנו תורה חלה מעת שמתחיל לדבר, ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

אף שמעיקר הדין מוטלת על האב חובת הלמוד עם בניו, רשאי לכתחילה לשכור לו 'מלמד' שילמדו או לשלחו ל'תלמוד תורה'. אלא שעל אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללמודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'.

כחלק מחובתו של האב לחנך את בניו ללימוד התורה – חייב האב לשלם על כל ההוצאות הכרוכות בלימוד בניו. וכיוון שזהו מחובתו של האב, לכן אינו רשאי לשלם עבור הוצאות אלו מכספי מעשרות. אך במידה והיה יכול לשלחו לחינוך במחיר מוזל ומעוניין לשלחו למקום טוב יותר אך הוצאותיו מרובות, וכן אם הבן מצליח בלימודיו ורוצה האב להעשיר את לימודו ע"י 'מלמד', או שכבר יודע הבן ללמוד מעצמו תושבע"פ (גיל ישיבה גדולה) – נטו הפוסקים להקל שישלם את ההפרש מכספי מעשרות, אך מי שאינו מחשב הוצאה זו מן המעשר או החומש שלו הרי זה זריז ונשכר, ולכן לא ראוי להקל בזה.

נאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה. אלא שצריכות הנשים ללמוד עניינים השייכים אליהן ומחויבות בהן, ולכן מברכות אף הן את ברכת התורה קודם הלימוד. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים, ולימוד חסידות ההכרחיים אף לנשים, צריכות הבנות ללמוד תורה בבתי הספר, ובייחוד נוגע הדבר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בתורה, ואף עוקבת אחר לימודיהם בת"ת, על כן צריכות הן לרכוש ידיעה כללית בתושבע"פ משנה וגמרא.