הלכה יומית

סכום כסף שהתכוון לתתו לצדקה ואין לפניו נזקקים התובעים צדקה בעת ההתחייבות, אין חיוב לחפש אחר עניים ולתת להם, ואפילו אם ישנה מטרת צדקה כלשהי אינו מחויב לתת עבורה את כל הסכום שהתחייב, אלא יכול לתת חלקו ולהשהות את המשך תרומתו להזדמנות אחרת, לטובת מוסדות צדקה נוספים. אבל אם אין לו כוונה לשמור את הכסף בעבור מגביות עתידיות, אינו יכול לעכב את הצדקה ברשותו סתם אלא עליו לתתם לנזקקים הפונים אליו.

איסור בל תאחר הוא לא רק בנדרי צדקה לעניים, אלא בכל מטרות צדקה, כגון הנודר לבית הכנסת או לשאר מוסדות, ויש לשלמו מיד. ועל כן נפסק להלכה שיש להזהר שלא להשתמש בלשון של נדר, גם כשמעוניין להתחייב לצדקה כגון בימים הנוראים. ואפילו אם נותן סכום קבוע לצדקה בכל יום, טוב שיאמר "בלי-נדר", ומובן שאמירה זו אינה פוטרת מחיוב, שכן ההלכה היא שאפילו המחליט במחשבתו לעשות טובה לחברו ויכול לעשותה עליו לקיים החלטתו.

דנו הפוסקים אודות אמירת "מי שברך" בבית-הכנסת ע"י הגבאי בעת עליה לתורה, ואמר שיתן העולה סך מסוים לצדקה, האם חל עליו חיוב נדר. ולמעשה כתבו הפוסקים, שאם אמר הגבאי "בעבור שנדר כך וכך", לא חל עליו הנדר כי אין נדר חל בלשון עבר (וכך הוא הנוסח ב'מי שברך' לחולה וכדומה). ואם אמר "בעבור שיתן", ואמר העולה בעצמו את הסכום, או שאמר הגבאי את הסכום אך העולה הנהן או ענה אמן לבסוף, כיוון שביטא את הסכמתו חל עליו הנדר.

בערב יום-הכיפורים נוהגים לקחת תרנגול לבן ולשחטו באשמורת-הבוקר, כמספר הנפשות שבבית, זכר לזכר ונקבה לנקבה, ולמעוברת שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד. סדר הכפרות הוא: אומרים "בני-אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובאמירת "זה חליפתי…" מסבבים שלוש פעמים את הכפרה מעל הראש, ושבים ואומרים "בני אדם…" ועושים כך שלוש פעמים. כך שבסך-הכול מסבבים תשע פעמים. ונהוג לפדות את התרנגול ולתת את שוויו לצדקה, והדבר עדיף מאשר לתת את התרנגול עצמו לעניים, בכדי לא לביישם.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

אף שמותר לסחוט בשבת פרי לתוך האוכל, עם זאת את הסחיטה יש לבצע באופן ידני ולא בכלי המיועד לסחיטה. סחיטת הפירות לאוכל צריכה להיות ישירות לתוך המאכל, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך כלי ריק ואחר כך להעבירו למאכל, וכן ראוי שלא לסחוט לגמרי אלא לשייר מעט נוזל בפרי.

איסור סחיטת הפירות הוא גם כאשר הם מבושלים או כבושים, ואם סוחט את כל בשר הפרי מתוך חלקו החיצון – מותר. אך אין לסחוט לתוך כלי כשכוונתו ליהנות מהמים, אא"כ אינו צריך כלל למימיהם שאז מותר לסחוט לתוך כלי. כמו כן, מאכלים מוכנים הספוגים בשמן או נוזלים שונים, מותר לסחטם כדי לשפר את טעמם על ידי הוצאת הנוזלים המיותרים שבהם. אבל אם הוא מעוניין במשקים היוצאים מהם, אסור לסחטם לכלי ריק, אלא לתוך מאכל בלבד.

מותר לחתוך פירות וירקות בשבת בכדי לעשות סלט על גבי קרש חיתוך ולהעבירם לקערה, ואף שהחיתוך גורם שיזובו משקים מהפרי, אין בזה איסור כשמשליכם לאיבוד, כי אין כוונה להפרידם מהפרי ומשליכם לאיבוד. ואם לאחר סיום אכילת סלט הפירות או האשכולית יישאר מעט מיץ בתחתית הקערה – מותר לשתותו. אולם אם כוונתו בחיתוך הפירות שיצטבר מהם משקה ולשתותו אסור לשתותו, וכן אסור לחתוך על גבי הקערה שיזובו לתוכה המשקים וכן אין ללחוץ על הפרי בחזקה שיזובו ממנו הרבה משקים. בזיתים וענבים אסור להשתמש גם במשקה היוצא מהם מעצמו ואף אם התערב אחר כך במשקה המותר בשתייה נאסר הכל; אך אם אינו חותך את הענבים בנפרד על גבי קרש חיתוך וכדומה, אלא חותכם ישירות לתוך סלט פירות – כך שמיד כשיוצאים המשקים מן הענב הם מתערבים במיצי הפירות, מותר לשתות את המיץ שהצטבר בתחתית הקערה.

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, מאוחר יותר התקבל המנהג להתחיל לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש-השנה, ולמנהגנו אומרים סליחות רק בימים אלו ולא בעשרת ימי תשובה. כמה טעמים נאמרו על ההקפדה על ארבעה ימי סליחות, ומהם: כשם שאת הקרבנות מכינים ארבעה ימים לפני הקרבתם, כך נדרשים לכל-הפחות ארבעה ימי הכנה לראש-השנה בו האדם מקריב עצמו לה'. מסיבה זו כשראש-השנה חל ביום חמישי או בשבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי השבת הסמוכה לראש-השנה. אולם אם חל ראש-השנה ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי-שבת שלפני-כן.

בכדי שלא ייווצר בלבול בחשבון ארבעת ימי-הסליחות, קבעו שלעולם יום הראשון של סליחות יהיה ביום ראשון בשבוע. אלא שכיוון שבסליחות ליום הראשון נאמר "במוצאי מנוחה", אומרים אותם במוצאי-שבת אך רק לאחר חצות-הלילה מפני שאין אומרים סליחות וי"ג-מדות קודם חצות הלילה; הטעם הפנימי להתחלת הסליחות במוצאי-שבת הוא, בכדי להתחיל להתחנן בסליחות מתוך שמחה ועונג קדושת השבת, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, וכן בזכות המנוחה מכל הענינים הבלתי רצויים הקיימת בשבת נמשכת הנתינת כח לסליחות; ונהגו חסידים לערוך התוועדות קודם הסליחות. הרבי מורה לקשר את קו התפלה של הסליחות עם קו הצדקה, וכן עם התורה בהלכה פסוקה, ולפני אמירת הסליחות יש ללמוד המאמר "לך ה' הצדקה" של אדמו"ר הזקן.

בעת אמירת הסליחות על שליח-הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג-מדות הרחמים "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-צבור"; ולכן גם כשהש"ץ אינו נשוי עליו להתעטף בטלית. וכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; וביתר הימים שהסליחות נאמרות ביום, שליח-הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות-השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

על י"ג-מדות הרחמים נאמר "ויעבור ה' .. ויקרא", ודרשו חכמים: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומכך למדו שי"ג-מדות נאמרים בציבור. ומי שהתחיל "א-ל מלך" עם הציבור ולא הספיק להגיע לי"ג-מדות עם הצבור מפני זריזותו של הש"ץ, יכול לאמרם כיוון שזה נחשב כאמירה בציבור, וכשאוחז בקטע אחר יעצור ויאמר י"ג-מדות עם הצבור, והאומר סליחות ביחיד מדלג על י"ג-מדות.