הלכה יומית

מעיקר-הדין הרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. וכשספר-התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון בארון-הקודש או על בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת-פתיחת הארון, בסליחות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם-זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. ובפתיחת הארון בר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

אסרו חכמים שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדה"ז וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו-נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שהיה בירושלים ששתו מתוך הבארות שהיו בתוך האדמה בכלי מתכות, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, הבארות בתוך האדמה (ואולי אפ"ל כך גם לגבי מיחמים שמחוברים לחשמל) וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו-רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

בחודש-אלול יש להוסיף בלימוד התורה כמרומז בפסוק אודות ערי-המקלט: "אנה לידו ושמתי לך" שהוא ראשי תיבות "אלול" שכן התורה אף היא משמשת כ"מקלט", ומגינה על האדם. וכן יש להוסיף בגמילות החסדים, בחודש-אלול כמרומז בפסוק שראשי התיבות שלו – "אלול": "איש לרעהו ומתנות לאביונים". כמו כן יש להתחזק בעבודת התפילה המרומזת בפסוק שראשי התיבות שלו הם אלול: "אני לדודי ודודי לי", שהרי תפילה היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. בכלל הוספה בתורה נהגו להוסיף באמירת תהילים, ובייחוד בפרקי התהילים שנמסר לנו בדורות האחרונים מהבעש"ט ששמע ממורו, לומר החל מיום ב' של ראש-חודש אלול שלושה פרקים ביום, וביום-הכיפורים אומרים שלושים ושישה פרקים, כך שמסיימים את ספר-התהילים אחר נעילה.

אסור להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, אפילו כאשר הם בתוך קרטון וכדומה, ואף בדיעבד אם הניח וישנו שם שינת הלילה הם אסורים באכילה. וכתבו הפוסקים שגם במיטת קומתיים, יש להימנע לכתחילה מלהניחם על המיטה התחתונה שכן יתכן שהנחת מאכלים במיטה זו נחשבת כתחת המיטה העליונה, אלא שבדיעבד המאכלים מותרים. וכתבו הפוסקים שעגלת תינוק אינה נחשבת כמיטה, ומותר להניח שם דברי מאכל ומשקה, אפילו בשעה שהתינוק ישן בה.

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה", מפני שיש בכוחו לעורר לעשות תשובה; ולמנהגנו תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולכתחילה נוהגים שתקיעות השופר תהיינה לאחר תפלת שחרית, אך אם מסיבה כלשהי לא תקעו בשחרית, יתקעו לאחר המנחה. אולם בערב ראש-השנה אין תוקעים, בין הטעמים שנאמרו על כך הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, שיסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו..

בכלל איסור מקח וממכר בשבת, אסרו חכמים לקבל שכר תמורת עבודה שנעשית בשבת. ואפילו עבודה שמותר לעשותה בשבת, כמו שמירה, שמרטפות או מלצרות בשבת, אסור לקבל עליה שכר. כמו כן אסור לעשות בשבת עבודה (המותרת) ובתמורה ישלם לו חברו עבודה אחרת שיעבוד עבורו, כיון שגם עבודה נחשבת כתשלום שכר. אולם בעבודת שמירה כגון שמרטפות, כתבו הפוסקים שמותר לסכם עם משפחה לשמור על ילדיהם בשבת תמורת זה שהם ישמרו בפעם אחרת על ילדיו. וכן תורנים בעבודת סידור חדר האוכל, רשאים להחליף תורנות שבת בתורנות אחרת, כיוון שאינם מקבלים כסף על התורנות אלא רק פוטרתם מלעבוד ביום אחר, ואין היא נחשבת כתשלום שכר.

מותר להבליע את שכר השבת יחד עם שכר חול, כגון שיסכמו שיעבוד בשמירה או מלצרות ביום שבת ועוד כמה שעות במוצאי שבת. כיוון שסיכמו מראש שיעבוד גם במוצאי שבת, הרי שהשכר הוא גם עבור השעות שעבד בחול, וזה נחשב ששכר השבת מובלע בשכר החול, אבל לא יאמר לו תן לי שכר השבת. אבל אם לא היה סיכום מראש שיעבוד איזה זמן בחול, אזי גם אם בפועל עבד בימות החול, כל יום שעבד עומד בפני עצמו, ושכר-השבת אינו מובלע בשכר החול ואסור לקבלו. אולם מותר במוצאי שבת לתת מתנה למי שעבד בהתנדבות בשבת, כיוון שאין חובה לתת לו מתנה, אין היא נחשבת שכר, אלא שאין להתנות על כך מראש.

מותר להשכיר חדר עבור שבת, בתנאי שהשכירות תימשך גם ביום שישי או במוצאי שבת, בכדי ששכר השבת יובלע בשכר החול. כמו כן במידה והתשלום הוא אף על הכנת וסידור הבית וכלי המיטה וכדומה המתבצעים בימות החול, נחשב הדבר כהבלעה ומותר. וכן כתבו הפוסקים שהטובל בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי השכר הוא על הניקיון והחימום שמבעוד יום.

עסקאות הנושאות ריבית הן מגופים פרטיים והן מגופים פיננסיים, מותר לקבלם אף אם הנם מחושבות על בסיס יומי, ואין בכך משום שכר-שבת כיוון שהגדרת היום אינו תואם את זמני השבת (אלא מחצות ועד חצות), ולפיכך שכר-השבת נחשב כמובלע בשכר החול. ויש שאסרו במקרה שהיו שבת ויום-טוב סמוכים, שכן במקרה זה ודאי ישנה יממה שכולה קודש שמקבלים עליה ריבית בנקאית. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להתיר אף במקרה זה, כיוון שכיום כמעט כל העסקאות הפיננסיות מחושבות על-פי תכנית שבועית או חודשית, שכן המבטל עסקה באמצע התכנית מחויב בקנס, כך שלאמיתו של דבר אינן על בסיס יומי וריביות השבת ויום-טוב מובלעות בשל חול.

נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם לקבל שכר עבור חזנות, קריאת-התורה ושאר צרכי מצווה בשבת. יש אומרים שגם לגבי מצוות שכר-שבת אסור, ולכן אסור לקבל שכר עבורם. ויש אומרים שעבור מצוות מותר לקבל שכר-שבת, אלא שאין רואים ממנו ברכה. ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי לסכם שהתשלום יהיה גם על דבר שיעשה ביום חול, כגון עבור זמן ההכנה בימות החול, וכך שכר השבת יובלע בשכר חול. וכתבו הפוסקים שרופא שנקרא להעניק טיפול רפואי בשבת, רשאי לדרוש במוצאי-שבת שכר, שאם לא ידע שיקבל שכר, יתכן ולא יסכים להתנדב בעתיד, אלא שעדיף שיקבל את שכרו בהבלעה, כגון שיכתוב מרשם וכדומה במוצאי-שבת. או שיקבלם לא בתור שכר אלא כמתנה והוקרה על מסירותו.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ואנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה.

אחת ממתנות הכהונה היא מצוות חלה כפי שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה, תרימו", בכך מצווה התורה להקדיש לה' את מנת הבצק הראשונה שנוטלים מהעיסה, ממנה מכינים מאפים מחמשת מיני דגן. וניתנת לכהן שיאכלה בטהרה, אלא שכיום כיוון שהכוהנים וכן החלה עצמה אינם טהורים, יש לשרוף אותה לאחר ההפרשה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה שמשקלה נאמד ב-1.667 ק"ג, ואף בפחות מכך (החל מ-1200 גרם) יש להפריש בלי ברכה. שיעורים אלו הם רק בקמח חיטה לבן, ולא בקמח מלא, שיפון או כוסמין וכדומה שלהם שיעורים אחרים לגמרי. מצווה זו היא אחת מן המצוות שנמסרו בייחוד עבור האשה, ונהוג שבכל ערב שבת תאפנה הנשים חלות כשיעור חלה בכדי לקיים מצווה זו הבאה בין היתר כתיקון על חטא עץ הדעת שהיה בערב שבת, ונהגו לתת לצדקה קודם ההפרשה.