הלכה יומית

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ואנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה.

אחת ממתנות הכהונה היא מצוות חלה כפי שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה, תרימו", בכך מצווה התורה להקדיש לה' את מנת הבצק הראשונה שנוטלים מהעיסה, ממנה מכינים מאפים מחמשת מיני דגן. וניתנת לכהן שיאכלה בטהרה, אלא שכיום כיוון שהכוהנים וכן החלה עצמה אינם טהורים, יש לשרוף אותה לאחר ההפרשה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה שמשקלה נאמד ב-1.667 ק"ג, ואף בפחות מכך (החל מ-1200 גרם) יש להפריש בלי ברכה. שיעורים אלו הם רק בקמח חיטה לבן, ולא בקמח מלא, שיפון או כוסמין וכדומה שלהם שיעורים אחרים לגמרי. מצווה זו היא אחת מן המצוות שנמסרו בייחוד עבור האשה, ונהוג שבכל ערב שבת תאפנה הנשים חלות כשיעור חלה בכדי לקיים מצווה זו הבאה בין היתר כתיקון על חטא עץ הדעת שהיה בערב שבת, ונהגו לתת לצדקה קודם ההפרשה.

מצוות הפרשת חלה נמנתה בין המצוות התלויות בארץ שהרי נאמר בה "והיה באכלכם מלחם הארץ", כך שמצוות החלה מהתורה היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, אולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה בחוץ לארץ. הבדל זה שבין חלת ארץ ישראל לשל חו"ל, יוצר השלכה מעשית בערב שבת, כיוון שבשבת אסור להפריש חלה, ולכן בבין השמשות אסור להפריש חלה בחוץ לארץ (שהיא מדרבנן), שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר השבת ולהפריש מן המשוייר, אבל בארץ ישראל שאסור לאכול מן הפת קודם הפרשת החלה – מותר להפריש בבין השמשות אם אין לו חלות אחרות.

מכך שבתורה נזכרת מצות ההפרשה בלשון – "ראשית עריסותיכם", למדו שעיקר מצות ההפרשה היא בזמן שהיא עיסה לפני אפייתה, ואכן כך נוהגים לכתחילה בכל סוגי המאפים שלאחר הלישה מברכים "להפריש חלה", מפרישים הצידה "כזית" (כ-27 גרם) מן העיסה ואומרים "הרי זו חלה", אחר כך שורפים אותו בנפרד מיתר המאפים. במידה ולא הפרישו מן העיסה בעודה בצק יש להפריש בברכה לאחר האפייה על ידי צירוף כל המאפים לכלי אחד.

עיסות העשויות בבלילה רכה ונאפות בתנור, כגון עוגות טורט וכדומה חייבות בהפרשת חלה לאחר אפייתן, אלא שעיסה שנילושה במי פירות וכדומה בלא מים כלל אין מברכים על ההפרשה. עיסה גדולה שנילושה מתוך כוונה לחלקה בעודה בצק לעיסות קטנות מהשיעור, ולתתם לכמה בתים בעודה בצק פטורה מן החלה, כי מאחר שהיא נילושה מראש כדי לחלקה, נחשבת העיסה כמחולקת. אבל אם היא נילושה כדי לחלק את המאפה לאחר אפייתו, העיסה חייבת בחלה.

שתי עיסות, שאין בכל אחת מהן שיעור, ובשתיהן יחד יש שיעור, ונגעו זו בזו ונדבקו, חייבות בחלה. כמו כן כשישנם מאפים שנאפו פחות משיעור חלה, ואחר כך הצטרפו לכלי אחד מפרישים מהם חלה, כל עוד ושתיהן של אדם אחד, או של שניים שאינם מקפידים על מניעת עירוב העיסות; אבל אם מקפידים, אין עיסותיהם מצטרפות. וכן הדין בעיסות משני מינים, כשאינו מקפיד שלא יתערבו, מטרפות העיסות, אך אם מקפיד עליהן, כגון שהאחת מקמח מלא והשנייה מקמח רגיל, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, אינן מצטרפות.

חתיכה של הפרשת חלה שחזרה והתערבה בעיסה, יש לגשת לשלושה אנשים, כמו שמתירים נדרים, ולומר בפניהם שהפריש חלה ומתחרט הוא על כך ואילו ידע שיתערב לא היה מפריש, והם עונים שלוש פעמים "מותר לך", ואחר כך מפריש חלה פעם נוספת בלי ברכה. אלא שניתן לעשות זאת כל עוד לא אכלו ממה שנאפה, אך לאחר האכילה לא ניתן להתיר כיון שאז יצא שאכל טבל (שהוא יותר חמור).

נאמר בגמרא "כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים". הרי שמעיקר-הדין אין בדבר איסור משום בישול בשר-בחלב; אלא, שכתב הבית-יוסף, שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, וכך כתבו חלק מהפוסקים ובייחוד בקרב הספרדים. לעומתו כתב הרמ"א שלא נזהרים בכך. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף ההולכים לשיטת הבית-יוסף יכולים להקל, משום שזו טעות הדפוס שנפלה במקור. אך למעשה הורה הצ"צ שיש להימנע מאכילת דג עם חלב כמובא בבית-יוסף, ומותר להוסיף לחלב חמאה או שמנת, או לטגן דג בחמאה, וכך מותר הדג לאכילה עם חלב.

החל מראש חודש-אלול, מנהג ישראל לאחל ולברך איש לרעהו לקראת השנה החדשה, בברכת כתיבה וחתימה טובה. ולמעשה נוהגים להקדים ולברך ברכות אלו כבר מחמשה-עשר במנחם-אב. וכן נוהגים להוסיף איחולים אלו אף בכתיבת מכתבים.

הרוכש או השוכר בית חדש רצוי שלא יעבור לדירתו בימי בין-המצרים עד חמשה-עשר באב, ומה טוב שידחה את העברת הדירה לחודש אלול שהוא חודש-הרחמים, אולם באם לא מתאפשר הדבר ימתין לפחות עד לאחר תשעה-באב, אם בכל זאת מוכרחים לעבור לדירה בימי בין-המצרים, אפשר להכניס לשם כמה חפצים לפני י"ז-בתמוז, כדי שייחשב שכבר נכנסו אז לבית; ככלל רצוי אף בשאר ימות-השנה להכניס לדירה תחלה סידור, חת"ת, לחם ומלח.

כשאורזים את החפצים לנסיעה, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה. והורה הרבי שיהודי צריך לדעת שכשהולך הוא ממקום למשנהו מוליכים אותו מלמעלה והכוונה היא לשכן שמו שם, יחד עם כל ההכנות הגשמיות בדרך הטבע שהנסיעה תהיה כשורה ובהצלחה. כמו כן יש לקחת לנסיעה סידור תהלים ותניא, ובעת הנסיעה ישתדל ללמוד או להשמיע ענייני תורה. וכן יקח עמו קופת-צדקה. וכסגולה לנסיעה טובה הורה הרבי להשתדל לקבל שליחות-מצווה לצדקה אל מחוז-חפצו.

נאמר: "..קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "באת לקנות, קנה מישראל חברך". מסיבה זו כמו בכל עסקה, כך גם בבחירת נהג או חברת נסיעה, יש להעדיף את היהודיים דווקא, כל עוד והמחיר, השירות וטיב הנסיעה שווים; במידה והמחירים אצל הגוי זולים יותר, ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את הנסיעה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"–הפרש של כ-16.5 אחוז מהמחיר שמציע הגוי, יעדיף את היהודי, ויש שכתבו עד חומש מהמחיר; אך ביותר מכך רשאי לנסוע עם הגוי.