הלכה יומית

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה . . פת פוטרתן". כלומר, שהדברים הנאכלים כחלק מהסעודה כתוספת ללחם, כגון סלטים, מנות עיקריות, תוספות ומרקים, נחשבים כטפלים ללחם ונפטרים בברכתו, וכיוון שאכילתם טפלה לסעודה אין לברך עליהם. אולם הדברים שאינם באים כחלק מהסעודה, צריך לברך עליהם.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

פירות הנאכלים ללא לחם, כקינוח ולא כמזון, יש לברך עליהם, בין חיים ובין מבושלים, לכל הדעות, וכן פיצוחים המוגשים כקינוח לסעודה יש לברך עליהם תחלה. אולם פירות המוגשים כחלק מן הסעודה כגון סלט המורכב ממיני תפוחים ואגוזים וכדומה, או שזיפים תמרים וצימוקים המוגשים כתוספת למנה עיקרית, כיוון שהכוונה היא לאוכלם כעת כמזון, כדאי לטעום מהם פחות מ"כזית" לפני הסעודה בברכה ובכך לפטרם מברכה כשיאכלם בעת הסעודה. ואם הכוונה בפירות אלו הוא כדי שיאכלו יחד עם הלחם והדבר היחיד שמלפת בו את הפת בסעודה זו הוא הפירות, יאכל מהם עם פת בתחילה ובסוף, ולא יצטרך לברך עליהם כלל.

מכיוון ש"אין אכילה בלא שתייה", נחשבים המים ושאר המשקאות שנוהגים לשתותם בסעודה כבאים מחמת הסעודה, ולכן אין לברך עליהם כיוון שנפטרים הם בברכת הלחם, אף אם האדם היה צמא קודם לכן. אבל לגבי תה או קפה-שחור, אין רגילים לשתותם דווקא בתוך הסעודה, ולכן כשמביאים אותם כקינוח סעודה, נחלקו הפוסקים האם יש לברך עליהם, ומספק אין לברך עליהם. ולגבי קפה שחור המוגש בסוף החתונה אחרי סילוק השולחנות בכוסות קטנים יש לברך עליו.

אמרו חכמים, שמפני חשיבותו של היין יש לברך עליו בתוך הסעודה, אלא שבשבתות וימים טובים אין לברך על היין בסעודה כיוון שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ונפטר בברכת "הגפן" שבקידוש, ואף השומעים את הקידוש שטעמו מהיין נפטרו בברכה זו. אולם ברכת "הגפן" בהבדלה אינה פוטרת את שתייתו בסעודה שלאחריה, אלא אם-כן חשב בעת-הברכה לשתותו בסעודה. ולגבי משקאות חריפים המוגשים בתוך-הסעודה לאמירת "לחיים" וכדומה דנו הפוסקים האם יש לברך עליהם, והיו שניסו לחלק במטרת הבאתם ולחייב ברכה במצבים שונים אף בתוך הסעודה, אלא שהדעה הרווחת למעשה שאין מברכים עליהם כלל בתוך הסעודה.

נחלקו הפוסקים האחרונים האם יש לברך על גלידה המוגשת בקינוח הסעודה. שכן הגלידה עשויה ממשקה שקפא, ולמעשה נוהגים שלא לברך על משקאות בתוך הסעודה, ואפילו כששותה משקאות מתוקים בסוף הסעודה כיוון שיתכן ששותה אף מחמת צימאון הבא מהמאכל ולכן אין מברכים עליו, ולפי זה כתבו שגם על הגלידה שקפואה היטב אין לברך, ומאדה"ז משמע שנחשבת כמאכל, שכן דבר שאין דרך לשתותו בבת אחת אלא מתעכב בפה מעט ועובר לעיסה כלשהי עד שנבלע אינו כמשקה אלא כמאכל. וכיוון שהגלידה באה רק לקינוח ולא להשביע אינה נפטרת בברכת הפת ויש לברך עליה שהכל.

ספר שכתוב על ראשי דפיו אותיות או תיבות, יש האוסרים לפתחו בשבת שכן בפתיחתו מוחק הוא את האותיות שבראשי דפיו, ואף שאינו מתכוון לכך אסור כיוון שהוא "פסיק-רישיה" כלומר שפעולת המחיקה תעשה בוודאות, וכן אסור לסוגרו משום שבסגירתו הרי הוא ככותב. אלא שלמעשה פוסק אדה"ז להקל בפתיחת וסגירת הספר משום שהאותיות כבר כתובות וכיוון שניתן בקלות לפתוח ולסגור את הספר, אין הדבר כרוך בפעולה מעשית של כתיבה או מחיקה, וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להמנע מכתיבה בראשי דפי הספר. אלא שכתבו הפוסקים שדף ספר הקרוע באמצעו לחצאין ולא יכול לקרוא המילה מבלי לקרב הדף שנקרע, יש ליזהר מלקרב חציו האחד לשני או לרחקו בשבת, שכן מכוון הוא להצמיד או לרחק האותיות ומבלי פעולתו המדויקת לא יחזור הדבר לקדמותו ונחשב הדבר ככתיבה או מחיקה, ובשעת הדחק ניתן להקל.

ביצים ופירות שמוטבעים חותמות על קליפתם, אין לקלפם במקום האתיות בשבת, וכן אריזות-מזון שונות אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.

עוגות או עוגיות עליהן כתובות או חקוקות אותיות אסור לאכלן בשבת, מפני שבאכילתן הוא מוחק את האותיות הכתובות עליהן. ואף שאינו מתכוון כלל למחיקה אלא לאכילת העוגה ואגב אכילתו נמחקות האותיות בפיו הדבר אסור. איסור זה הוא באותיות אולם מאכלים ומאפים המצוירים עליהם ציורים שונים אין איסור לאכלם, אלא אם כן יש להם משמעות כ'לוגו' של מפעל וכדומה.

כתבו הפוסקים שכשרוצים לאכול עוגיות עם כיתוב בשלימותן בשבת, הדבר אפשרי רק כאשר מכניסה בבת-אחת לפיו ללא שינגוס אותה בכיתוב, כיוון שאינו מוחק את האות אלא בשעה שכבר בפיו ואבודה מן העולם. והרוצה לתת לקטן מאפה עליו כתובות אותיות לא יכניסנו אל תוך פיו, אלא נותן לו והקטן אוכלו, אולם הוריו לא יתנו לו מאפה זה, שכן מוזהרים הם בחינוכו. אך אדם אחר רשאי לתת לו מאפה זה, ואף שוודאי יאכל את האותיות אין צורך למנעו כיון שמתכוון הוא להנאת עצמו.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.