הלכה יומית

ההפטרה נתקנה מעיקרה לשבתות וימים טובים בשחרית, ובימי הקריאה החלים בחול אין מפטירים בשחרית, מפני שלא רצו לבטל את העם ממלאכתם, ובתשעה-באב מפטירים בשחרית, שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ואין זה מעכב העם ממלאכתם; כמו-כן בימי התעניות בתפלת מנחה מפטירים הפטרת "דרשו ה'" העוסקת בתשובה, וכפי שהנהיגו עזרא ונחמיה לעורר העם לתשובה לקראת סיום התענית. ההפטרה נתקנה מעיקרה רק בציבור, לאחר שקראו בספר-תורה, אולם אם לא קראו-בתורה, מחמת שלא היה מניין או שלא היה ספר-תורה אין חובת קריאת ההפטרה, ובמקום בו אין קריאת-התורה בקביעות נכון שיקראו מתוך החומש בלא ברכותיה, שלא תשתכח מהם תורת-הקריאה וההפטרה.

כשם שבקריאת-התורה בשבת ישנם שבעה עולים, תקנו להפטרה שבע ברכות, שתי ברכות לקריאת המפטיר בתורה וחמש ברכות מברך על ההפטרה: אחת מלפניה, וארבע לאחריה. ובתעניות מברך רק שלוש לאחריה, שלא נתקנה ברכת "על-התורה" רק לשבתות וי"ט שמזכירים בהם ענין היום כהודיה לה'; לאחר סיום ההפטרה לא יסגור המפטיר את הספר עד לאחר ברכות-ההפטרה, בכדי שיראה ויברך על מה שהפטיר. בברכה הראשונה שלאחר ההפטרה אין לענות אמן אחר המילים "אמת-וצדק" שאינם סיום הברכה, ולכן טוב שהמפטיר לא יפסיק שם, שידעו שהברכה מסתיימת במילים "בכל-דבריו".

ההפטרה לא נתקנה מעיקרה שיקראוה בספר כשר כמו שתקנו בקריאת-התורה, ולכן ניתן לקרוא את ההפטרה מתוך דף מודפס, ואף אין חיוב לקרוא מתוך ספר נביא שלם אלא די אף בקטע שמפטירים בו. אולם אין לומר את ההפטרה בעל-פה, אך אם ההפטרה כתובה ויש בה חיסרון ניתן לומר את החסר בעל-פה.

אף שמעיקר-הדין קטן עולה ל"מפטיר" אין מנהגנו לעלותו. מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו לא יקראו לו ל"מפטיר", ובדיעבד אם קראו לו יעלה לתורה, ויקרא אחר את ההפטרה, ולכתחילה יש לעלות למפטיר רק היודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה. נהגו האבלים בתוך שנתם לעלות למפטיר וכן בשבת לפני היאר-צייט או ביאר-צייט עצמו, בטעם הדבר כתבו הפוסקים שהוא לטובת הנפטר שמזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות, וכן משום שברכות אלו כוללות צידוק-הדין באמירת "אמת וצדק", אלא שהנהגה זו היא בגדר השתדלות טובה ולכן לכבוד נשמת הנפטר יש ליישמה בדרכי-נועם ולא מתוך מדון.

בין השאלות בהן דנו הפוסקים במסגרת האיסור "לא ילבש", היא השאלה אודות מנהג נפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, ובין היתר היו גברים שלבשו בגדי נשים וכן להיפך. והיו אמנם שהתירו זאת כיוון שבמקרה זה מטרת הלבישה הינה לשם שמחה בלבד, ועל פי דבריהם כתבו שאין למחות בידי המקלים בכך. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, ויש שהתירו בזה רק כשלובש בגד אחד אך לא כשמחליף כל מלבושיו לשמלת אשה, אולם יש שכתבו להחמיר אף בכך, וכך ראוי להורות.

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים .

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

אסור להפסיק בין מים-אחרונים לברכת המזון ואפילו בדברי תורה. ואם הפסיק, ישוב וייטול ידיו קודם שמברך. מסיבה זו אמרו חכמים שיש להתחיל במים-אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם, ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול ליטול, וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכת-המזון. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמזמן נוטל תחלה; וכתבו הפוסקים שאם מזמנים בפחות מעשרה ראוי שכולם יטלו מים-אחרונים לפני הזימון.

אמרו חכמים: "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי-שבת", ואף אם אין בכוונתו לאכול יותר מכזית, כגון שאינו רעב, עליו לערוך את שלחנו כפי שרגילים לעשות בכל סעודה גמורה, שאף הוא מכבוד השבת "כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר" מסיבה זו נקראת הסעודה בשם "מלווה-מלכה". כמו כן יש נוהגים להרבות נרות במוצאי-שבת, יותר משאר לילות החול כדרך שמלווים את המלך, וכן ציין הרבי שהבעש"ט ותלמידיו נהגו להרבות בנרות במוצאי-שבת, ויש אומרים שאצל הרבי לא ראו הנהגה זו, והיו שהבחינו שבבית הרבי דלקו כל מנורות החשמל בשעה זו.

כתבו הפוסקים שסעודת "מלווה-מלכה" אינה חובה כל-כך אלא מצווה מן המובחר, עם-זאת מדייק הרבי שלכאורה מציווי חז"ל לסידור השולחן במוצאי-שבת נסוב רק על עריכת השולחן ולא על החיוב לאכול סעודה, ולכן המקור לעריכת "מלווה-מלכה" נובע מהעובדה שכאשר בני-ישראל היו במדבר, ירדה כמות של מן שהספיקה לסעודות השבת וגם לסעודה של אחרי השבת, ולפיכך סעודת מוצאי-שבת קשורה אף היא לסעודות השבת, ולשיטת הרמב"ם היא מעיקרי סעודות השבת; ונהוג שלא לפשוט את בגדי השבת לאחר הבדלה אלא להישאר עמם במוצאי-שבת, כך שסעודת "מלווה-מלכה" נאכלת כשלבושים עדיין בבגדי שבת.

על הפסוק: "החודש הזה לכם", דרשו חכמים: הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם". כלומר, לדיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו, שיקדשו את החודש על פי עדותם של עדים כשרים, שראו את הלבנה בחידושה. במרוצת הדורות רבו הגזירות על ישראל, ובין היתר גזרו על מצוות קידוש החודש, משראה זאת הלל נשיאה, עמדו הוא ובית דינו תוך מחשבה לעתיד, וחישבו את החודשים והשנים הבאות, וקידשו אותם עד סוף האלף השישי לבריאה. כזכר למצוות קידוש החודש, נהוג כיום להכריז בשבת שלפני ראש חודש את היום בו יחול ראש חודש ולברכו, ואף מכריזים את זמן המולד. טעם נוסף למנהג זה הוא, לפרסם את יום ראש חודש שיזהרו העם בהלכותיו.