הלכה יומית

בין השאלות בהן דנו הפוסקים במסגרת האיסור "לא ילבש", היא השאלה אודות מנהג נפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, ובין היתר היו גברים שלבשו בגדי נשים וכן להיפך. והיו אמנם שהתירו זאת כיוון שבמקרה זה מטרת הלבישה הינה לשם שמחה בלבד, ועל פי דבריהם כתבו שאין למחות בידי המקלים בכך. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, ויש שהתירו בזה רק כשלובש בגד אחד אך לא כשמחליף כל מלבושיו לשמלת אשה, אולם יש שכתבו להחמיר אף בכך, וכך ראוי להורות.

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים .

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

אסור להפסיק בין מים-אחרונים לברכת המזון ואפילו בדברי תורה. ואם הפסיק, ישוב וייטול ידיו קודם שמברך. מסיבה זו אמרו חכמים שיש להתחיל במים-אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם, ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול ליטול, וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכת-המזון. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמזמן נוטל תחלה; וכתבו הפוסקים שאם מזמנים בפחות מעשרה ראוי שכולם יטלו מים-אחרונים לפני הזימון.

אמרו חכמים: "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי-שבת", ואף אם אין בכוונתו לאכול יותר מכזית, כגון שאינו רעב, עליו לערוך את שלחנו כפי שרגילים לעשות בכל סעודה גמורה, שאף הוא מכבוד השבת "כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר" מסיבה זו נקראת הסעודה בשם "מלווה-מלכה". כמו כן יש נוהגים להרבות נרות במוצאי-שבת, יותר משאר לילות החול כדרך שמלווים את המלך, וכן ציין הרבי שהבעש"ט ותלמידיו נהגו להרבות בנרות במוצאי-שבת, ויש אומרים שאצל הרבי לא ראו הנהגה זו, והיו שהבחינו שבבית הרבי דלקו כל מנורות החשמל בשעה זו.

כתבו הפוסקים שסעודת "מלווה-מלכה" אינה חובה כל-כך אלא מצווה מן המובחר, עם-זאת מדייק הרבי שלכאורה מציווי חז"ל לסידור השולחן במוצאי-שבת נסוב רק על עריכת השולחן ולא על החיוב לאכול סעודה, ולכן המקור לעריכת "מלווה-מלכה" נובע מהעובדה שכאשר בני-ישראל היו במדבר, ירדה כמות של מן שהספיקה לסעודות השבת וגם לסעודה של אחרי השבת, ולפיכך סעודת מוצאי-שבת קשורה אף היא לסעודות השבת, ולשיטת הרמב"ם היא מעיקרי סעודות השבת; ונהוג שלא לפשוט את בגדי השבת לאחר הבדלה אלא להישאר עמם במוצאי-שבת, כך שסעודת "מלווה-מלכה" נאכלת כשלבושים עדיין בבגדי שבת.

כתבו הפוסקים שנכון שלא להסיר את המפה והלחם מן השולחן עד לאחר ברכת-המזון, בכדי שיהא ניכר שמברך על חסדי ה', שהרי השיור מהלחם הוא סימן ברכה. אלא שאם סיימו בסעודה את כל הלחם, אין להביא פת חדשה לשלחן מפני שנראה כעורך שלחן לעבודה-זרה, אך אם נותרה פת שלימה, כגון בשבת שנותרה חלה מה"לחם-משנה", טוב שלא להסירה עד לאחר הברכה.

את ההלל יש לומר רק בימים שתקנו לאמרו, ואמרו חכמים שהקורא את ההלל בכל יום הרי הוא כמחרף ומגדף. בטעם חומרת הדבר יש שכתבו שמתוך שאומרו תמיד, מתקהים רגשותיו, ובבוא היום בו קוראים את ההלל לא יתפעל ויתעורר להודאה על ניסי ה'. אלא שאיסור אמירת הלל בכל יום הוא רק באמירת הלל דרך שירה, אך תוך כדי אמירת תהלים מותר, ובפרט שאומרים אותו ללא ברכה ובישיבה ואין כופלים בו פסוקים כבהלל, הרי זה מתפרש שאין כוונתנו לאמירת ההלל אלא לפסוקי תהלים.

מפאת חשיבותה של ברכת-המזון קבעו חכמים לאומרה במקום בו ישב בעת אכילתו, ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו לפני שיברך ברכת-המזון אפילו כשבכוונתו לשוב, שמא ישכח לשוב למקומו ולברך. ואם שכח לברך ויצא לדרכו, או שטעה וסבר שניתן לברך במקום אחר, אפילו אם נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת-המזון. ורק כשאינו יכול לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יכול לאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן לברך ברכת-המזון, ואם לא שמר את ידיו והסיח דעתו מלאכול עוד, ייטול ידיו ויברך המוציא לפני כן. ולצורך מצווה עוברת מותר לצאת אף קודם ברכת-המזון.

את ברכת-המזון יש לברך בישיבה, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר. ואף מי שאכל בעמידה או תוך כדי הליכה, עליו להתיישב לברכת-המזון. ובשעת הברכה לא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב באימה ובצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה. והמהלך בדרך ואוכל דרך הילוכו אינו חייב להתיישב לברכה, מפני שאם יתעכב יש חשש שהמחשבות על איחורו יטרידו את כוונתו.

מן האמור: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", למדו שצריך לברך את שלוש הברכות: "על-המזון", "על-הארץ" ו"על-ירושלים"; וממשמעות הפסוק עולה שצריך לברך את כולן מן התורה בבת-אחת, וההנהגה ברכת-המזון דינה כבתפלת-שמונה עשרה, ולכן בעת הברכה אסור לרמוז בידיו או לקרוץ בעיניו וכל שכן שלא לסדר שאר עניניו, ונחלקו הפוסקים לגבי ענייה על דברים שבקדושה בברכת-המזון, וכתבו להתיר לאחר "אל יחסרנו", אך אין לדבר או לקום עד לאחר "עושה-שלום", וכשמזמנים על הכוס עד לאחר שתייתו, ובצורך גדול ניתן להקל בכך לאחר "אל-יחסרנו".