הלכה יומית

מים הפסולים למקווה – כגון מי גשמים הזוחלים – הרי הם פסולים גם לטבילת ידים, ולכן לא יטבול בהם את ידיו אלא ישאב מהם אלי כלי ויטול ידיו. ובשעת הדחק, מי שנצב על יד שלולית מי גשמים שאינה זוחלת (או מי הפשרת שלגים), אפילו שאין בה ארבעים סאה – אם אין לו כלי לשאוב בו מים לנטילה, יטבול את ידיו במים אלו. אך שלולית של מים שאובים או שלג שאינו מופשר – אפילו אם יש בהם ארבעים סאה לא ניתן להטביל בהם את ידיו במקום נטילה.

הטובל ידיו לסעודה, נחלקו הדעות מה יברך על טבילתן – "על טבילת/ שטיפת ידים" או שיברך "על נטילת ידים". ולכתחלה טוב לברך על שטיפת ידים ויוצא בזה לדברי הכל, אולם אם בירך "על טבילת ידים" או "על נטילת ידים" – אין צריך לחזור ולברך. אודות אופן הטבילה, נפסק להלכה שתחלה עליו לעיין בידיו שאין בהן שום דבר החוצץ, ואח"כ יטבילם, ודי בכך שיטביל את ידיו פעם אחת.

מים שנעשה בהם מלאכה נפסלו המים לנטילת ידיים, ולכן אם שכשך כלי הצריך הדחה במים או שרה בהם ירקות או כלים במתכוון לשם מטרה מסוימת, או אפילו אם השתמש במים בכדי למדוד בהם כלי – פסל את המים לנטילה. וכן מי שצריך לשטוף ידיו והכניסם למים לשם ניקיון ידיו – אפילו אם הכניס רק את אצבעו הקטנה לנקותה בתוך המים נפסלו לנטילת ידים, אולם אם הוציא מעט מים בחופניו מהכלי ומשתמש בהם מחוץ לכלי, הרי המים שנשארו בכלי כשרים.

בהמה, חיה או עוף ששתו מן המים, לא פסלו את המים הנותרים לנטילת ידיים, אולם אם שתה מהם בעל חי מאוס שבני אדם נמנעים מלשתות את המים שנשארו מהם – טוב לחוש לדברי המחמירים ולא להשתמש במים אלו לנטילת ידיים. מים הכשרים לנטילת ידיים שהתערבו בהם מים הפסולים – הולכים אחר הרוב.

החל מתקופת הגאונים הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בברכה. יש שכתבו שתקנה זו באה בעקבות כך שלא היו יכולים לקיים המצוה כתיקונה להדליק בפתח הבית מבחוץ מפני שיד האומות הייתה תקיפה, ולכן תקנו שידליקו בציבור ובכך יפרסמו את הנס ברבים; ויש שנמקו שתקנה זו נועדה מעיקרה עבור האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים, ותקנה זו עדיין בתקפה עומדת מפני שיש בזה פרסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכים אותו ברבים, ועל דרך שהייתה ההדלקה בבית המקדש עושים מעין זה בבתי הכנסיות הנקראים "מקדש מעט". וכיום אין יוצאים בהדלקה זו.

את נרות החנוכה מדליקים בבית הכנסת – בברכה – בתפלת מנחה החל מפלג המנחה (- שעה ורבע זמנית לפני השקיעה. וגם אם החלו להתפלל לפני פלג המנחה, והגיעו ל"עלינו לשבח" אחרי פלג המנחה – ידליקו ויברכו). בכל יום, החל מיום כ"ד כסלו, ערב חנוכה, מדליקים בבית הכנסת בכל יום כמספר הנרות שידליקו בלילה הקרוב. את הנרות מדליקים אחרי אמירת קדיש שלם, לפני "עלינו לשבח".

את ההחנוכיה בבית הכנסת מציבים מעל עשרה טפחים (80 ס"מ) מהריצפה, ולא מתחשבים בכיוון התפילה, אלא בין במדינות שמתפללים למזרח (הנמצאים מערבית לירושלים) ובין במדינות המתפללים למערב (הנמצאים מזרחית לירושלים) וכו' – בכל אופן מניחים החנוכיה בסמיכות לכותל הדרומי. והנרות יעמדו לאורך הכותל – ממזרח למערב. והמדליק עומד כשפניו לצד דרום (ולא שיעמוד בין החנוכיה לכותל).

המדליק בבית הכנסת ביום הראשון מברך שהחיינו. וכאשר מדליק לאחר מכן בביתו לא ישוב ויברך שהחיינו, אלא אם כן מדליק להוציא גם את בני ביתו ידי חובתם. את שאר הברכות ("להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים" ) ישוב ויברך בביתו אף אם מתגורר לבדו אָבֵל (תוך שנים עשר חודש לפטירת אביו או אמו, או תוך שלושים יום לפטירת שאר הקרובים שמתאבלים עליהם) לא ידליק ביום הראשון את הנרות בבית הכנסת, כי לא ראוי שיברך ברכת "שהחיינו" בציבור. אמנם בשאר הימים יכול אָבֵל להדליק בבית הכנסת. לאחר שסיים להדליק את כל הנרות, אומרים הקהל "הנרות הללו".

לכתחילה צריך שיהיו עשרה אנשים בבית הכנסת בשעת ההדלקה. אם אין עשרה נוכחים בבית הכנסת, אך ידוע שיהיו עשרה שיראו את הנרות דולקים במשך הזמן – ידליק ויברך. לכן, אם התפללו מנחה בערב שבת לפני פלג המנחה – יש להדליק את הנרות לפני כניסת השבת, והמדליקן אז יברך אף אם אין עשרה, כיון שבסופו של דבר יגיעו הציבור לקראת "קבלת שבת" ויהיה מנין שיראו את הנרות.

נכון שידלקו נרות בבית הכנסת בכל המעת לעת. אך אם יש מקום לחשש סכנה (מפני הילדים וכדומה), אין להשאיר נרות דולקים. בבית כנסת שאין בו חנוכיה הדולקת כל הזמן, נוהגים להדליק נר חנוכה לכל הפחות בזמן תפילת שחרית, ללא ברכה. וגם ההדלקה בבית הכנסת ביום צריכה להיות באמצעות נר "שמש".

אודות זמן הדלקת נר החנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי שמירב האנשים יוכלו להיוודע לנס, ויש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" (לאחר שקיעת החמה), ומקפידים שהנרות ידלקו 50 דקות לפחות. את נרות החנוכה יש להדליק כשכל בני הבית נמצאים יחד, כדי לפרסם הנס. והנשואים מדליקים בחגירת אבנט. אולם לא נוהגים ללבוש בגדי שבת בשעת ההדלקה.

את נרות החנוכה נוהגים להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום; ויש שכתבו שניתן שכל בני הבית ידליקו במקום אחד כיוון שכל אחד מדליק במנורה נפרדת ישנו היכר למספר הנרות לכל אחד.