הלכה יומית

אודות שיעור הזמן בו ניתן עדיין לברך ברכה-אחרונה אמרו חכמים שרשאי לברך כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה. ולכן נפסק שהאוכל לחם לשובע רשאי לברך ברכת-המזון עד לרגע ששב להיות רעב, וכן אם שתה לרוויה או אכל פירות כל צרכו, כל עוד אינו צמא או תאב לאותם פירות, יברך. אבל אם אכל מעט ללא שביעה והפסיק, יברך מיד אחרי האכילה; ואם שהה בין 10- דקות ועד 72 דקות, יאכל שוב כשיעור ברכה כדי שיוכל לברך בלא פקפוק, ואם לא אכל שוב, לא יברך עוד. אולם בסעודות גדולות כגון התוועדויות או אירועי-שמחה, אף אם עבר שיעור עיכול מאז שאכלו את הלחם, כיוון שאכלו בינתיים, נחשב הכול סעודה אחת וניתן לברך בסופה.

נאמר בגמרא: "אסור לישב על גבי מטה שספר-תורה מונח עליה". וכתבו הפוסקים, שמשום מידת חסידות, יש להגביה את ספר התורה שלושה טפחים – וטוב יותר שיהיה גבוהה עשרה טפחים, אף שמצד הדין די בהגבהה של טפח אחד. ואף שהדבר אמור בספר תורה, יש לנהוג כך אף ביתר ספרי קודש. אולם לגבי ספרים המונחים בארון על יד הקיר, או בארגז על הרצפה, יש להקל ואין צורך שיהיו גבוהים אפילו טפח. כמו כן, אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי-קודש, אלא אם כן מניח תחתיהם דבר גבוה קצת, ויש שהצריכו שיהיה אותו דבר בגובה טפח, וכתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה.

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

מצוות הדלקת נר-שבת קודש מעיקר תקנת חכמים היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כגנד זה.

על איסור ריבית צוותה התורה ואסרה: "..נשך כל דבר אשר ישך". ודרשו חכמים – "אפילו דיבור אסור". כלומר גם בפניית הלווה אל מלווהו בדיבור טוב יוצא דופן כתוצאה מההלוואה, יש בו משום איסור ריבית ואסור. ודנו הפוסקים האם מותר ללווה לומר למלווה תודה על ההלוואה. יש שכתבו שבשעת הפירעון מותר ללומר תודה. וכל האיסור של ריבית דברים הוא דווקא בשעת קבלת ההלוואה או תוך זמן החוב, אך לא בעת הפירעון. כמו כן, יש שכתבו שאם אומר דברי תודה ומראה שבכוונתו רק לבטא את את הצורך שיש לו בהלוואה מותר. אלא שמדברי אדמוה"ז משמע שגם זה נכלל באיסור ריבית דברים.

נאמר "כי תצור אל עיר.. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה". פסוק זה אוסר השחתת עצי פרי, ולמדו ממנו חז"ל אף לגבי כל דבר המניב תועלת שאין לקלקלו לחנם. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לקלקל דבר, אם הקלקול הכרחי לתקן רכוש, או שהוא לצורך גופו של האדם, כגון לשרוף כיסא להתחמם בו, כשאין בנמצא עץ אחר. מעיקר ההלכה מותר לעקור גם עצי פרי לצורך בניית בית, אלא שיש לעקור רק את העצים המוכרחים לבנייה. עם זאת, כדי למנוע כל חשש, יש שהציעו למכור את העץ תחילה לגוי, אפילו תמורת ממטבע שייתן עבור העץ, ושהגוי יעקור את העץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא הנפטר – נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת, חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מסיבה זו עוררו הפוסקים, את הבעיה בכניסת כהנים למרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא נפטרים חלילה. במקומות מסוימים מאוד מצאו פתרונות הלכתיים לכניסת הכהנים בעת הצורך, זאת ע"י חציצה בפני הטומאה, אולם ברוב המרכזים הרפואיים לא קיימים פתרונות כאלו וכניסת הכהנים אסורה. במרכזים רפואיים בהם רוב המאושפזים הנם גויים, כגון בחו"ל יש המתירים לכהן להיכנס, כאשר יש צורך גדול בכך, בתנאי שיברר ככל-יכולתו שאין שם נפטר יהודי באותה השעה, ועל פי הנחיית מורה-הוראה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות במהלך הלימודים, איסור זה הוא אף בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכהן לשמש 'אח' במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

מלאכת הַדָשׁ היא אחת מל"ט מלאכות המשכן, מלאכה זו נועדה לפרק את התבואה מקליפתה, באמצעות הדריכה עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת, ואף תולדתה – הסחיטה, אסורה. שכן, הסחיטה מביאה לתוצאה זהה – פירוק שני דברים חלוקים זה מזה, וכך גם הסחיטה מפרידה את הנוזלים מהדבר הנסחט. משום-כך אסור לסחוט מטלית או מטפחת נייר לחה בשבת וביום טוב, כדי לנקות בעזרתה דבר מה. שהרי הסוחט מעוניין במים הנסחטים בכדי לנקות באמצעותם, וכיוון שכוונתו בסחיטה להפריד את הנוזל מן הבד, לכן פעולה זו אסורה. ובהלכה הבאה יתבאר אי"ה אודות השימוש במגבונים בשבת.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, פעולת הסחיטה אסורה בשבת להיותה תולדתה של מלאכת ה"דש". ומשום כך אין לסחוט סמרטוטים בשבת לצורך ניקוי וכדומה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות שימוש במגבונים לחים בשבת, שכן הגדרת דבר רטוב האסור בסחיטה, היא: "טופח על-מנת להטפיח", כלומר, כשהדבר רטוב באופן כזה שהיד הנוגעת בו תרטיב יד אחרת. מסיבה זו כתבו פוסקים רבים לאסור את השימוש במגבונים לחים בשבת, ויש שהתירו להשתמש בהם בשבת אך ורק לצורך קטן שלא יחלה, משום חשש סכנה.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.