הלכה יומית

נאמר בגמרא שהרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. ויש שכתבו שבכל עת שרואים את ספר-התורה אין להתיישב. אלא שלהלכה נפסק, שכאשר ספר התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון ארון הקודש או בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת פתיחת-הארון, כמו בסליחות בימי התעניות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. יצוין שבר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

חז"ל למדו שאסור לבן ארץ-ישראל לחו"ל, והדבר אף נפסק להלכה. ובטעם האיסור כתבו הראשונים, שהיציאה מהארץ מפקיעה את האדם ממצוות התלויות בארץ ואסור לאדם להביא את עצמו למצב זה, מה גם שבכך נוטש הוא את קדושת-הארץ, וכן מבטל הוא את מצוות יישוב-הארץ. עם זאת מנו הפוסקים כמה צרכים שבגינם מותר לצאת את הארץ, כגון: לשאת אישה, לצורך פרנסה, וללמוד תורה, וכן לשם כיבוד אב ואם. ויש שכתבו אף שמותר לצאת מהארץ לצורך ביקור חברים, אלא שכתבו הפוסקים להחמיר בכך. ובכמה הזדמנויות עורר הרבי אודות היציאה מארץ הקודש, שיש לעשותה ע"י קבלת היתר מרב שיכריע בכל מקרה לגופו האם הדבר אפשרי.

אף-על-פי שתקנו חכמים את מצוות הדלקת נרות-שבת לגברים ולנשים כאחד, עם-זאת בהדלקת-הנרות יש לאשה עדיפות; וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם: מפני שהנשים עוסקות בצרכי הבית, לכן כחלק מהכנת צרכי הבית לשבת, עליהן אף לדאוג לתאורה בעת הסעודה. טעם נוסף נאמר מפני שבחטא-עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם בכך שנגרם מוות, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת. ולכן גם כשהבעל מעוניין להדליק, לאשה ישנה עדיפות. אלא שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בכך; שכן מטרתם של נרות השבת היא השכנת שלום-בית, המוטלת בעיקר על הבעל; לכן יסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. וכן רצוי שידליק את התאורה במקומות הנדרשים בבית, ובכך ייטול חלק במצווה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור היציאה מארץ-ישראל לחו"ל וטעמו. כהשלמה ראוי להביא את דיון הפוסקים האם מותר לצאת מארץ-ישראל לצורך השתטחות על קברי-צדיקים. ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר זאת, משום שכל איסור היציאה מהארץ –מעיקרו- נאמר על עזיבת קבע, ולכן ביציאה זמנית לצורך השתטחות על קברי-צדיקים ניתן להקל. אולם ביציאה לטיול בלבד אין להקל אלא אם כן יש בנסיעה צורך אמיתי שאין אפשרות להשיגו בארץ-ישראל. יצוין שאף לבני חו"ל הבאים לביקור בארץ-ישראל, ישנו דיון בין הפוסקים האם לאחר זמן זה הם נחשבים תושבי הארץ, או שמותר להם לחזור למקומם. ובכדי להסתלק מן הספק עורר כ"ק אד"ש שראוי שישהו בארץ פחות משלושים יום רצופים.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה". כלומר, התורה אוסרת על המלווה להלחיץ את הלווה הנמצא במצב דחוק, למרות שעל הלווה מוטלת חובה גמורה לשלם את חובותיו כלפי המלווה, ואין לו לחמוק מאחריותו לשלם את החוב מפני מצבו הדחוק, אין לצערו. יתר על-כן, הזהירו חכמים שעל המלווה להיזהר שלא תיגרם ללווה אי-נעימות מתוך אי יכולתו לשלם את החוב. והוסיפו שיש למלווה להיזהר מלעבור לפני הלווה כשיודע שאין לו מה לתת, כיון שהמגע ביניהם יגרום ללווה בושה. עם-זאת כתבו הפוסקים, שמותר למלווה לבקש בנימוס מהלווה, שכאשר יהיה לו כסף, עליו לדאוג לשלם מיד את החוב.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הוזהרנו שלא להלחיץ את הלווה שכידוע שאין לו מה לשלם. ודנו הפוסקים לגבי מצב של ספק – כשאין וודאות שאין לו מה לשלם, האם גם אז אסור לתבוע ממנו את חובו. וכמה פוסקים שאין להחמיר במקרה זה כדין ספק איסור תורה, כיוון שהאיסור מעיקרו הוא רק כשיודע שאין לו מה לשלם ושואלו כדי לצערו, אך במצבים של ספק -כמו היום- שאי אפשר לדעת בוודאות את יכולותיו של הלווה, אין האיסור חל. עוד דנו הפוסקים, במקרה שהלווה נתן מרצונו למלווה צ’ק פירעון תמורת ההלוואה, האם מותר לפרעו מיד כשגיע זמן הפירעון; וכמה פוסקים כתבו להתיר זאת מטעמים שונים.

נאמר בירושלמי: "ספרים שזכת בהן א"י אין מוציאין אותם חו"ל". כלומר, ספרים שבארץ-ישראל אסור להוציאם לחו"ל. ויש שכתבו הדבר אמור לא רק בספרי תורה אלא אף בשאר ספרי-קודש של תורה שבעל-פה. ודנו הפוסקים האחרונים מדוע כעת לא שמענו שיקפידו על כך והדבר לא נפסק הלכה למעשה; יש שכתבו שאיסור הוצאת ספרים היה רק בזמן חז"ל, שחששו משממת ארץ-ישראל ללא ספרייה. ויש שכתבו שאמנם היה מן הראוי שיתנו בכל ספר בארץ-ישראל- שיוכלו להוציאו לחו"ל. אולם למעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שהיום הספרים מודפסים, עצם תעשיית הדפוס מהווה כהתניה מפורשת להפצתם בכל מקום אפשרי ואף בחו"ל, ולכן אין כל חשש בהוצאת הספרים לחו"ל.

מן הפסוק: "יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. כל אלו מברכים ברכת "הגומל". כמו כן מי שיצא מסכנה חייב לברך "הגומל", אלא שהדבר אמור רק למי שניצל מסכנה ודאית, בה היה מעורב; אך מי שרק נמנעה ממנו הסכנה, מבלי שהסתכן בפועל אינו מברך. אך לגבי הארבעה שנזכרו בגמרא עליהם לברך הגומל, גם כאשר לא הסתכן בפועל, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכדומה, עליו לברך ברכת הגומל. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה, פרטים נוספים בדיני חיוב ברכת הגומל.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שהארבעה שהוזכרו בגמרא המחויבים בברכת-הגומל – עליהם לברך גם אם לא הסתכנו בפועל; ודנו הפוסקים האחרונים לגבי הנוסע ברכבת תת-ימית וכן העובר את המדבר בקרון או ברכב. ולמעשה כתבו שכיוון שברכבת תת-ימית אין סכנה מגלי הים ומסערות, וכן בנסיעה במדבר אין שכיחות סכנות כגון חיות רעות וליסטים, ולכן אין הנוסע בהם מברך "הגומל". כמו כן לגבי הפלגות קצרות, כגון שיט או דיג בסמיכות למקום יישוב אין לברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים לברך "הגומל".

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת "מְלבֵַן", שמשמעותה הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו שטיפתו וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה, כיבוס בגדים אסרו בשבת, ולא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו שרייתו של הבגד במים "זהו כיבוסו". ולכן כתבו הפוסקים שכאשר נשפכה כמות גדולה של מים אין להניח עליהם בגד משום "מְלבֵַן". לגבי ניגוב הידיים בשבת, כותב אדמוה"ז שאף שמעיקר-הדין מותר הדבר, מכיוון שהניגוב הוא "דרך לכלוך", טוב לשפשף היטב את הידיים זו בזו, כדי לנער מהן את המים לפני הניגוב; אלא שמסיים שרווח המנהג להקל לנגב את הידיים מיד, וזו הדעה העיקרית להלכה.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא, כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. כמו-כן בכדי להסיר את הרוח-הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מי ששכח לברך על נטילת ידיו בבוקר עד מתי יוכל לברך. יש שכתבו שאם עוד לא ברך את ברכות השחר יכול לברך לפניהם על נטילת ידיים, וכן משמע מדברי אדה"ז במהדו"ק שלו, אולם במהדו"ב משמע שאין לברך ענט"י כאשר כבר נטל בלא ברכה.

תקנו חכמים לברך בכל יום את ברכות-השחר, המשבחים את ה' על סדר העולם והנהגתו והנאת הבריות מכל פרט בעולם שברא. ומשום-כך תקנו לומר את ברכות השחר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן. אלא שלמעשה ניתן לומר את כל ברכות השחר גם אם כבר התפלל תפלת שחרית, ולכתחילה יאמרן עד שליש היום, ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד עד שעת השינה בלילה, ואם הוא כבר מתנמנם לא יברך "המעביר שינה". אלא שכל האמור הוא רק על ברכות-השחר אך לגבי ברכת "על נטילת ידיים" כבר הוזכר בהלכה הקודמת, שלמנהגנו אין לאומרה לאחר תפלת מנחה, ולגבי ברכת התורה יתבארו הדברים אי"ה בהלכה הבאה.