הלכה יומית

נאמר בגמרא: הרואה את הקשת בענן .. מברך .. ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכך אף נפסק בשולחן ערוך, אולם בקשר למנהגנו בברכת הקשת התעוררה שאלה האם אכן מברכים אותה מפני שאדמוה"ז השמיטה. אך למעשה הורה הרבי שמנהגנו לברך ברכת הקשת, והטעם שלא הביאה אדמוה"ז מפני שלא הייתה מצויה במדינתו. ולגבי הקשת הנראית לעיתים על-גבי מפלי מים דנו הפוסקים האם לברך עליה, מפני שברכת הקשת היא רק על הקשת שנראית לעתים ברקיע השמיים לאחר הגשמים, שכן תוכנה של הברכה היא על אות הברית בין הקב“ה לבין באי עולם באמצעות הקשת שבענן.

נאמר בגמרא: "כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידיים". זאת בהתאם לכלל – "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון". כלומר, אף שנטילת ידיים איננה מן התורה, אבל מכיוון שמטרתה טהרה, נתנו לה חכמים את הדרישות המקובלות עבור הטהרה מן התורה, ולכן יש להקפיד להסיר כל דבר החוצץ לפני נטילת הידיים. וכתבו הפוסקים האחרונים לגבי נטילת ידיים שקרם-ידיים, הנמרח בכמות קטנה ונספג בעור, ולא נותרת ממנו ממשות על- גבי היד אינו חוצץ, אך אם נותרה על היד ממשות – יש לשפשף אותה ולהספיגה או לנגבה במטפחת-נייר, ודי בכך. ואף שהמים מחליקים מעל-פני היד, זהו מפני הקרם שנבלע בנקבי העור, אך אינו מהווה חציצה לנטילת-ידיים.

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת –כאמור בהלכה הקודמת- הזהירו חכמים שלא להסתכל בקשת וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת – "לא חס על כבוד קונו". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים. טעם נוסף לאיסור ההסתכלות בקשת משום שהיא מזכירה את חטא המבול; אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

לא אחת נאמר בתלמוד שאיסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, ואף שבגמרא עצמה הוצגו גישות שונות אודות רמת חומרתו של איסור זה, פסקו כמה ראשונים שאיסור זה מן התורה, ולמדים זאת ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. עם זאת לא נאמר איסור צער בעלי-חיים במקום הצורך. ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", וכן הנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, אלא שנהוג להיזהר שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בזה.

בהלכות הקודמות התבאר שלאחר ברכת הקשת אין לראותה עוד, מפאת כבוד שמיים. ודנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור-זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת-זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת. לעומתם יש שכתבו שאדרבה, הופעת הקשת היא סימן טוב – שבחסד ה' כרת ברית שלא להשחית עולמו, ולכן ניתן להסב את תשומת-לבם של אחרים לכך ולזכותם בברכה וע"י כך ישובו אל ה'.

כאמור בהלכה הקודמת היחס לאיסור צער בעלי חיים הוא כאל איסור מן התורה. עם זאת, במקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים. אדמוה"ז מבאר שלמדים זאת מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם. ומכאן למדו הפוסקים על יתר צרכי האדם, כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. ולאור האמור כתבו כמה מן הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור.

נאמר: "המזבח .. זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן, שבעת ברכת־המזון מכסים את הסכינים שעליו. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שהיה אחד שהזיק לעצמו בברכת "בונה ירושלים" בצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. טעם נוסף נעוץ בהשוואה בין השלחן למזבח, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", שהברזל מקצר ימי האדם והשולחן ע"י מצוות הכנסת האורחים מאריך ימיו. וכותב אדמוה"ז שבמקומות רבים נהגו שלא לכסותם בשבת וביום־טוב, שבהם אין פגע־רע, "ומנהג ישראל – תורה היא".

נאמר בגמרא: "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא", ולמדים זאת מנבואת ה' ליחזקאל, בה כונה לחם מאוס בשם "לחמם־טמא" ודרשו: "לחמם–לח מים". וכן משום ש"לחמם־טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידים". יש המפרשים שטעם הניגוב הוא משום טומאה, שכשנוטל ידיו פחות מרביעית על־ידיו, ידיו הטמאות מטמאות את המים, ואם לא ינגבם, המים הטמאים שבידיו יטמאו את הלחם ולפי־ דבריהם, כשנוטלים יותר מרביעית בכל שפיכה אין צורך בניגוב. אולם יש המפרשים שסיבת הניגוב היא משום שכשהלחם נרטב ונמאס, הוא כמו לחם טמא, ולכן הניגוב הוא חלק מהמצווה ופוסק אדמוה"ז להחמיר כדבריהם. וכתבו הפוסקים, שלשם־כך מועיל אפילו כשהתייבשו הידיים מעצמם ללא מגבת.

ככלל קבעו חכמים שעל־כל המצות מברכים "עובר לעשייתן" כלומר, קודם עשייתן, אלא שבמצוות נטילת־ידיים קיימת בעיה, שכן לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן נפסק להלכה שמברכים אחר הנטילה, אולם למעשה מקפידים שגם במצוות נטילת־ידיים נברך "עובר לעשייתה": כיוון שלאחר נטילת־ידיים יש לנגבן – כאמור בהלכה הקודמת – וכן הנהיגו חכמים לשפשף תחלה את הידיים לטהרה יתירה, משום־כך שפשוף הידיים וניגובן נחשבים אף־הם כחלק ממצוות הנטילה. ולכן לאחר הנטילה מגביהים את הידיים ומברכים על־נטילת־ידיים לפני שפשופן, ואם שכח יברך קודם הניגוב, ואם נזכר רק לאחר הניגוב שלא ברך יש הפוסקים שהפסיד את הברכה, אך לדעת אדמוה"ז יכול לברך בדיעבד כל־עוד ולא ברך "המוציא".

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ־ 80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה – שכן, ככלל אין מברכים על מצווה שמטרתה מניעת־סכנה, ואכן יש שכתבו שאין לברך עליה, ובפרט שלא הוזכרה להלכה בשלחן־ערוך ברכה על כך. אולם יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, וכן משמע מהרבי שיש לברך על עשיית המעקה.

אמרו חכמים שבתחילה לא היה חולי כלל, ומי שהיגיעה שעתו היה מתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו והתפלל שיפסק הדבר. ואדרבה אמרו חכמים, שההתעטשות בעת התפלה היא סימן טוב לאדם, ומראה שמקובלת תפלתו. אבל כיוון שמתחלה ההתעטשות לא הייתה סימן טוב, לכן נהוג כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש אומרים לו "אסותא", שפירושה רפואה – או "לבריאות", בשפה המקובלת כיום. כתבו הפוסקים שהמתעטש עונה למברכו "ברוך תהיה" ואח"כ אומר "לישועתך קיויתי ה'". וישנו מנהג המקובל אצל חסידים, שלאחר ההתעטשות מושכים באוזן ־ביד שבצד האוזן־ כלפי מעלה, ויש שראו זאת בהנהגת רבותינו נשיאנו. בהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בעניין ההתעטשות.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.