הלכה יומית

בעת תפלת העמידה אסור להחזיק בידו כל חפץ יקר-ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין שמא יטרידוהו בתפלתו מפני שחושש לנפילתם. אבל דברים שאינם צריכים שמירה, ואף אם יפלו מידיו אינו חושש, וכן דברים שאינם בידו אלא תלויים הם על גופו מעיקר-הדין מותר להחזיקם בתפילה. אך מצווה מן-המובחר שלא לאחוז כלום בידו בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא יעמוד כעבד לפני המלך. כמו כן ראוי להקפיד שלא להחזיק 'פלאפון' בעת התפלה, ונכון שלא להשאירו בכיס בעת התפלה כאשר הוא במצב שיכול לצלצל או לרטוט, שכן הדבר גורם להטרידו מתפלתו .

מטרת ההכנה לתפלה היא, שיהיה הגוף, המקום והבגדים נקיים ולהסיר טרדות בתפלה, ומסיבה זו נוהגים חסידים לטעום לפני התפילה בכדי שיהיה ריכוז להתבונן בתפילה כראוי. מעבר לכך נפסק להלכה שיש חיוב להכין אף את מחשבתו להתבונן בגדלות-ה' ובשפלות האדם, על כן לימוד תורת החסידות חיוני בהכנה לתפלה, בכדי שיהיה לו במה להתבונן בתפילה וכדי שיכניע לבבו לפניו יתברך. כמו-כן נוהגים לטבול במקווה קודם התפלה שעל ידי זה התפלה מקובלת יותר. וכן נוהגים לתת צדקה קודם התפלה, ומעורר הרבי ע"כ שבערב-שבת או חג יש לתת צדקה גם עבור השבת או החג.

הישן ביום אינו מברך ברכת 'המפיל' ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. אך ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יברך 'המפיל' ללא שם ומלכות. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, אינו מברך ברכת 'המפיל' קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום.

ברכת התורה דינה כברכות השחר, כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה כמו כן בנוגע לברכת התורה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה אם זוהי שינתו העיקרית נחשבת כשינת קבע, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק כשיאיר היום.

נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ומכאן נהגו שהעולה אוחז בעמודי ספר-התורה. ומנהגנו שלפני הקריאה אוחז העולה ב'עצי החיים', ומראים לו את המקום שעומדים לקרוא בו ובסופו ונוגע בהם באמצעות טליתו או באבנט ספר התורה, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה וסוגר את ספר-התורה, אחר-כך מפנה את פניו מעט ימינה, מברך 'ברכו' ו'אשר בחר בנו', וקורא בלחש עם הקורא בתורה (וגם מי שאינו יודע לקרוא, ואפילו מי שאינו רואה, חייב לומר את המילים עם הקורא); בגמר הקריאה נוגע שוב בטלית בסוף מקום הקריאה ואחר-כך בתחילתו, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה, סוגר את ספר התורה, פונה ימינה ומברך 'אשר נתן לנו'.

העולה לתורה חייב לומר את 'ברכו את ה" והברכות בקול רם, שישמעו אותן לפחות תשעה אנשים מלבדו, אך המברך בקול נמוך יותר (אף שיש דעות שלא יצא ידי-חובתו, למעשה) אינו חוזר ומברך. בתחילת הברכה על העולה לחכות עד שיענו הציבור 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ורק אז ימשיך בברכתו. כמו כן על הקורא להמתין עד שיענו כולם 'אמן' כדי להתחיל בקריאה, ויפסיק מעט בין אמירת 'אמן' לקריאה.

אם טעה העולה לתורה והתחיל מיד בברכה הראשונה מבלי לומר 'ברכו' לא יחזור, אך אם אמר בברכה רק 'ברוך אתה ה", יסיים 'למדני חוקיך' ויאמר 'ברכו' ואח"כ יברך; טעה ובירך בברכה הראשונה "אשר נתן לנו", אם נזכר לפני אמירת "ה'" של "נותן התורה" – יחזור ויתחיל מ"אשר בחר בנו", ואם כבר אמר ה' – יסיים ברכתו כך, ובברכה האחרונה יאמר "אשר בחר בנו". אם טעה רק בברכה השנייה, ונזכר קודם אמירת ה' – יחזור ל"אשר נתן לנו", ואם כבר אמר ה' – ימשיך "אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו..", ואם סיים את הברכה בטעות – יחזור ויברך מתחילת ברכת "אשר נתן לנו" עד סופה. ויש אומרים שלא יחזור ויברך.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך – מגיל שש ומעלה – ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות לוי או ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה. כמה טעמים נאמרו בדבר: ראשית, יש צורך לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. שנית, בכדי להסיר את הרוח הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים, טעם זה שייך לפני כל תפלה שמתפללים, שאין להתפלל בידיים מטונפות, ולכן אף נשים מחויבות בנטילה לפני שמתפללות. בדבר הברכה על נטילת הידיים קיימות מספר שיטות מתי יש לברכה, למנהגנו נוטלים ידיים מיד כשמתעוררים לאחר אמירת "מודה אני", כשעדיין נמצאים על המטה – ולא מברכים על נטילה זו, לאחר ההתארגנות רצוי להתפנות ואח"כ נוטלים ידיים בשנית, ומברכים על נטילת ידיים.

כאמור בהלכה הקודמת המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה, כהכנה לתפילה, ומי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו ונגע בטינוף או נגע במקומות המכוסים שבגופו, מעיקר הדין חייב ליטול את ידיו קודם התפילה, ולא יתחיל להתפלל קודם שייטול את ידיו. ואף בתפלה עצמה יזהר לשמור על ניקיון ידיו, על כן יש פוסקים שכתבו להיזהר בעת הידוק התפילין של יד ושל ראש, שלא לגעת במקומות המטונפים, אך יש שלמדו זכות על מנהג הרבים שאינם נזהרים מנגיעה בזרוע (וביחוד אם הולך בשרוול קצר) ואינם נוטלים ידיהם, ובפרט לאחר חיכוך השערות בעת הנחת התפילין שאין מקפידים ליטול ידיים.

מי שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, כך שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, נחלקו הפוסקים האם צריך ליטול את ידיו. והעיקר כהשיטה המחמירה לפיכך כשיש בהישג ידו מים, ייטול את ידיו, אך אם אין מים בסמיכות מקום, אינו צריך ליטול את ידיו. אלא שמצד "הכון לקראת אלקיך" (שצ"ל נטילה לכבוד התפלה) מקפידים ליטול ידיים קודם התפלה, גם כשאין ידוע על טינופם של הידיים, ואפילו קם מלימודו להתפלל ושמר על ידיו בכל זמן הלימוד שלא יטנפו, או שקם מסעודתו (אחר שנטל ידיו לסעודה) ייטול ידיו לתפלה.

יש להקפיד על נטילת הידיים גם לפני תפילת מנחה וערבית (ויש שכתבו ליטול אף אם נטל ידיו לא הרבה זמן לפני כן). אולם ברכת על נטילת ידיים היא רק על הנטילה של הבוקר (שלקראת תפילת שחרית), משום הטעמים הנוספים דלעיל – שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש.