הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר שיש שהתירו לכהן לגשת אל קברי־ צדיקים. מאידך יש שהחמירו ואסרו זאת, והביאו כמה ראיות מהגמרא על־כך: מסופר שהאמורא רבי בנאה ציין את מערת־ המכפלה, מפני הזהירות מטומאת מת. וכן נאמר בגמרא, שהטמאים שבאו למשה רבנו בבקשה להקריב פסח שני, היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק. משמע מכך שהגם שגוף הצדיק טהור – הנוגע בקברו נטמא. למעשה מציין הרבי לדברי המהרי"ל אחיו של אדמוה"ז, שציווה שיציבו מחיצה סביב ציון קדשו של אדמו"ר הזקן בכדי שלא תהיה בעיה לכהנים לגשת לשם, וכך נהגו אף בשאר אהלי רבותינו נשיאינו, ולכן גם בקברי צדיקים יש להיזהר ולהקפיד שכהנים לא ייגשו אל הציון ממש.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". וכתבו הפוסקים שסדר זה נקבע בכל בוקר קודם התפלה, כשאומרים את פסוקי ה"מקרא" אודות הקרבנות, וכן לומדים "משנה"־ פרק המשניות "איזהו מקומן", ואת הברייתא "ר' ישמעאל אומר" הנחשבת כ"תלמוד". ונבחר פרק איזהו־מקומן דווקא כלימוד המשנה משום שהוא "משנה ברורה למשה מסיני", ומתאפיין בייחודיותו שבכל הפרק אין מחלוקת בהבנתו. וכיוון שפרק זה נקבע ללומדו כ"משנה", צריך ללומדו בהבנה, כי מי שאינו מבין לא נחשב לו אמירתו כלימוד כלל. עם־זאת נפסק להלכה, שאף שנחשב כלימוד גם אבלים אומרים אותו, כיוון שהוא חלק מהתפלה.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", וביארו חכמים שאיסור זה אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

בהלכה הקודמת התבאר, שלימוד ההלכות בכל יום מחויב על פי ההלכה, ולימוד ההלכות קודם ללימוד בעומק התלמוד. אדמוה"ז מבהיר מבחינה פרקטית, עד כמה נחוץ לימוד ההלכות המעשיות. ראשית, על האדם להיות בקי בכל ההלכות של קיום כל המצוות, וזהירות מכל איסור, מפני שלא תמיד ישנו מורה־ הוראה נגיש, שיוכל לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כמו בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה־למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה־הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

אחת מל"ט־המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני־הקרקע, והרי הוא כבונה, דוגמאות נפוצות לאיסור "משווה־גומות" הוא בטאטוא הבית ורחיצתו. וכתבו הפוסקים ־שאף שכיום הקלו יותר בטאטוא הבית (אך לא החצר) כיוון שכיום רוב הבתים מרוצפים־ את רחיצת הבית בשבת לא התירו, על־אף שכיום החשש שמא ישווה גומות הרצפות הינו חשש רחוק, תקנת חז"ל בעינה עומדת, והתירו זאת רק בעת־הצורך כגון במקום מטונף ביותר כשיישנם תינוקות הזוחלים, מותר לשפוך מים על הרצפה ולגרפם במגב גומי, אך לא בדברים העשויים להביא לידי איסור סחיטה בשבת.

אודות הזהירות בקדושת התפילין נאמר בגמרא: "כלי שהוא כליין אפילו עשרה .. כחד". כלומר, חכמים נזהרו ביותר בכבודן של התפילין עד כדי-כך, שאפילו כשהן מונחות בכמה כיסויים אסור לנהוג בפניהם בביזיון, כל עוד כיסויים אלו שייכים לתפילין, עד שיניח את נרתיקן בכלי אחר שאינו שלהן. ודנו הפוסקים לגבי ישיבה על מזוודה בה מונחות תפילין, ויש שכתבו לאסור זאת אף שהתפילין מונחות בכלי אחר, משום שבישיבתו מכביד עליהם והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

בהלכה הקודמת התבאר, שקיים איסור שטיפת הרצפה בשבת, על פי גזרת חז"ל, שמא יבוא להשוות גומות שבקרקע ויעבור על איסור "בונה" בשבת. וכתבו הפוסקים שכאשר נכרי שוטף את הרצפה הדבר אפשרי, כיוון שלא אסרו אמירה לנכרי ב"פסיק רישיה" (=כשהפעולה תיעשה בוודאות) ורק ליהודי אסרו זאת. אלא שצריך לומר לנכרי שלא ישתמש עם סמרטוט או כל דבר שעשוי להביא לידי איסור סחיטה. עוד כתבו הפוסקים שניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית־הכסא בעת־הצורך, מותרים אף ליהודי בשבת, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל־ האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, אלא שכאמור־ יש להיזהר שלא להשתמש לשם־כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.

אמרו חכמים: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל". ונפסק להלכה שאסור להחזיק כל חפץ יקר־ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין־ בעת התפלה, מחשש שמא יטרידוהו בעת התפלה. ולגבי טרדות שנוצרו במהלך התפילה, כגון שנפל ספר קודש על הרצפה, ומפריע למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה – אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאף אם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל – עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.

אמרו חכמים: "כבוש הרי הוא כמבושל". כלומר, מאכל שאסור באכילה, ומאכל המותר באכילה, שנשרו יחד למשך 24 שעות כשהם לחים, נחשב הדבר כאילו התבשלו יחד, שטעמו של האיסור נבלע בהיתר, ואוסר אף את המאכל המותר. ודנו הפוסקים האם נאמר דין זה גם על דברים קפואים ששהו יחד, יש הסוברים שדין זה נאמר רק בדבר נוזלי שאז מינים מתערבים ונאסרים, אולם בדברים קפואים כל אחד נותר במקומו ולא משפיע על זולתו. ולכן כלי שהיה בו מוצר חלבי קפוא לא הפך לחלבי, ובמידה והוא נקי מותר לאחסן בו מוצרי בשר. אלא שיש שהחמירו בכך, וכתבו שכשאין הפסד מרובה יש להפקיד על כך.

אמרו חכמים: "שינוי מקום צריך לברך". וביארו בגמרא, שדברים שברכתם האחרונה "בורא נפשות" כמו מים, אם יצא מהחדר בו שתה, יציאתו מהווה סיום השתייה, ואפילו אם חוזר למקום הראשון לשתות, צריך לברך מחדש. אלא שכתבו הפוסקים שאם בעת הברכה היתה דעתו לברך בחדר אחר באותו בניין, אינו מברך מחדש. וכן אם ניתן לראות את המקום החדש ממקום הברכה, לא יברך מחדש. כמו כן כותב אדמוה"ז שכאשר שותים כמה אנשים יחד, ואחד מהם נותר במקום הראשון, כשחוזרים למקום הראשון ושותים שם אין לברך. וכיוון ששינוי המקום יכול להביא לשאלות הלכתיות כאמור, לכן לכתחילה יש לסיים את השתייה באותו המקום ולברך מיד.

חז"ל למדו כי ארבעים הימים, מראש-חודש אלול ועד יום- הכיפורים, הם ימי רצון. בין מנהגי ימים אלו שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, עד מנחה של הושענא רבה שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית לפני אמירת "קווה" ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".