הלכה יומית

נאמר בגמרא: "הנכנס לישן על מטתו אומר .. ברוך המפיל חבלי שינה". וברכה זו נקבעה כהודאה לה' על השינה "מפני שהיא מצרכי בני אדם", ונותנת כוחות לאדם. ודנו הפוסקים כיצד ניתן לברך את הברכה לאור החשש שמא לא יירדם וברכתו תהיה לבטלה, אלא שלמעשה ברכה זו נתקנה כשבח לה' על מנהגו של עולם כמו ברכת הנותן לשכוי בינה, שאפילו לא שמע קול תרנגול מברך אותה, ולכן אפילו אם לא יישן אין ברכתו לבטלה. כיוון שברכה זו נתקנה על השינה, לכן לאחר ברכת "המפיל" אין לדבר. וכתבו האחרונים, שבדיעבד גם מי שדיבר לאחר ברכת המפיל – לא הייתה ברכתו לבטלה.

נאמר "כל נדיב לב", ודרשו חכמים – ללמד על נדרים "שגמר בלבו". כלומר, התחייב במחשבתו לקיים מבלי להוציא בשפתיו את נדרו. ויש מן הראשונים שהגבילו זאת רק על נדרי קדשים, שכן עיקרון זה נאמר על קדשים, ולעומתם יש מן הראשונים שכתבו, שאף נדרי צדקה תקפים כשנדרם במחשבתו. להלכה הביא אדמו"ר הזקן את הדעה המחמירה, לפיה על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו שנחשבים כנדר. אלא שכתבו הפוסקים, שהלכה זו אמורה כשהאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. אולם כשחושב על האפשרות של תרומה, ולא הגיע להחלטה ברורה, אין הנדר חל בכך.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, ברכת "המפיל" נתקנה כשבח והודאה לה'. ודנו הפוסקים אודות מי שקם באמצע הלילה, לא על מנת ללכת לבית הכיסא וכדו', אלא קימה של ממש, לקריאה וכדו' ובדעתו לחזור ולישון, האם עליו לשוב ולברך. למעשה, עם הקימה לאחר נטילת ידיים מהמים הסמוכים למיטה, יאמר "אלוקי, נשמה שנתת", ללא שם ה' בחתימתה אלא יאמר: "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים". ולפני שחוזר לישון יאמר "המפיל", ללא הזכרת שם ה' בפתיחתה, אלא יאמר "ברוך המפיל חבלי שינה" ובחתימת הברכה לא יזכיר שם ה' ויאמר "ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו", וכשיקום בבוקר, יאמר ברכת "אלוקי, נשמה" עם שם ה'. ויכול אף בפעם הראשונה לברך "אלקי, נשמה" ובפעם השנייה יברך ללא שם ומלכות.

על דיני קדשים אמרו חכמים: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". כלומר, עצם האמירה בלבד שאדם נודר, נחשב כאילו נמסר הנדבה להקדש. ודנו הפוסקים האם עיקרון זה נאמר אף לעניין נדרי צדקה. לדעת הרמ"א דין זה נאמר דווקא לעניין נדרי קדשים, ולא לעניין צדקה. אולם, יש שכתבו להחמיר כדעות הסוברות שאף בצדקה קיים דין זה. אלא שדנו הפוסקים לדעת המחמירים, האם כל האמור הוא רק בהתחייבות שהוציא בפיו, ולא בנדרים החלים במחשבה, שכן, מחשבת הלב יכולה ליצור חיוב של צדקה, אך אינה יכולה להעביר את הכסף לרשות אחרת. או שמא עליו בכל זאת לקיים את נדרו.

נאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו", ודרשו חכמים: "אחר כותל מערבי של בית המקדש .. שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם". קיימות גישות שונות אודות מעמדו של הכותל המערבי, שכונה במדרש כ"כותל של בית המקדש". ולמעשה מקובל ליחסו להר הבית, ולכן מדורי דורות נהגו להתפלל ע"י הכותל מבלי לחשוש לבעיות של טומאה. ונחלקו הפוסקים אודות תחיבת ידיים בין אבני הכותל, יש שחששו ואסרו זאת משום שאנו מוחזקים כטמאים, ואף "ביאה במקצת", כלומר, כניסה כלשהי לגבולות הר הבית בטומאה אסורה ויש שהקלו בכך. ולמעשה יצוין כי בעת ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ בכותל המערבי, בקיץ תרפ"ט – נשק לאבני הכותל, וכן הורה הרבי לשלוחים להניח פתקאות באבני הכותל.

נאמר: "ייראוך עם שמש", ודרשו חכמים שמצווה להתחיל את תפלת שמונה-עשרה אחר הנץ החמה. על-אף שמעיקר הדין זמן תפילת שחרית מתחיל מעלות-השחר, ומי שהתפלל משעה זו יצא ידי-חובתו, עם זאת, לכתחילה מצווה להתפלל רק לאחר הנץ החמה. ובשעת הדחק, כגון, היוצא לדרך ולא יוכל להתפלל אחר כך, יתפלל לאחר עלות-השחר. ודנו הפוסקים האם תפילה בציבור עדיפה מתפילה לאחר הנץ; יש שכתבו שתפילה בציבור עדיפה, אולם אם על-ידי הדחייה עלול היחיד לאחר את תפילתו או לשכוח אותה, יתפלל בציבור אף אם זה קודם הנץ. ויש שהעדיפו תפילה לאחר הנץ, אלא שישמע את המניין ויתפלל אח"כ לאחר הנץ ביחידות, וכך משמע מאדמוה"ז שיש תמיד להעדיף תפלה בזמנה ולא לפניה.

אסרו חכמים אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת של תשעה-באב. מפני שהינם משמחים, וכן משום שרוצים לסמל את בשר הזבחים וניסוך היין שבטלו מן המזבח. ואמרו חכמים שמן הדין היה ראוי לאסור בשר ויין עד שייבנה המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן אסרו זאת רק בערב תשעה-באב כאבלות על החורבן. אלא שאנו נוהגים כיום להחמיר ולאסור בשר ויין בכל "תשעת הימים" עד חצות יום י' באב. ולגבי שתיית יין בהבדלה, כתבו הפוסקים שנותנים לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע שטעם איסור שתיית היין הוא מפני שבטלו נסכי הקרבנות. אם אין תינוק כזה, ישתה המבדיל בעצמו.

אמרו חכמים: "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". כלומר, האוכל מאכל עיקרי ומאכל משני, עליו לברך רק על המאכל העיקרי את הברכה המתאימה לו, ובכך פוטר את המאכל המשני מברכה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות ברכת הגלידה המוגשת בגביע וופל, האם עליו לברך "שהכל" משום שהגלידה היא העיקר, או "מזונות" כברכת הגביע. ולמעשה יש לחלק בין סוגי הגביעים ומטרתם, גביע שאינו ממותק הנמכר בנפרד מהגלידה, מטרתו בדרך כלל רק להחזיק את הגלידה, אין מברכים עליו אלא נפטר בברכת "שהכל" של הגלידה. אולם גביעים ממותקים, הנמכרים יחד עם הגלידה שבתוכם, נחשבים כעיקר ומברכים רק עליהם "מזונות".

נאמר בפרשתנו "שמע ישראל", ודרשו חכמים השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך". נחלקו התנאים האם השמעת מילות קריאת שמע מעכבות, והוכרע להלכה שלכתחילה חייב האדם לבטא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שאומר, הן בקריאת-שמע, הן בתפילה, בברכת-המזון ושאר הברכות. ובדיעבד, אם לחש את המילים ולא השמיע לאוזניו יצא ידי חובתו, אבל אם לא ביטא בשפתיו לא יצא, שהרהור אינו כדיבור. יש מן הפוסקים שהסיקו מכך שקריאה שאינה נשמעת לאוזניים, לכתחילה אינה מוגדרת כ"קריאה". ודנו הפוסקים אודות כבד שמיעה, או מי ששם אטמים באזניו האם יכול להוציא אחרים ידי- חובה בקריאתו, יש שכתבו שלכתחילה לא יקרא להוציא אחרים ידי-חובתם, אך בדיעבד אם קרא יצאו ידי חובה.

אמרו חכמים "אין מברכים על הירח אלא ..כשהוא מבושם ובכלים נאים". כלומר, כיוון שקידוש-הלבנה הינו כהקבלת פני השכינה, יש לעשותו בצורה מכובדת ובשמחה. היות וקידוש- הלבנה נעשה מתוך שמחה נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות ממשיכה עד י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי ט' באב מקדשים את הלבנה, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים על משיח שנולד אז, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים לפני-כן. לגבי שירה בקידוש-הלבנה ביום זה, יש שהקלו בזה, אך ברוב השנים הורה הרבי להחמיר בכך.

על אף שמדין תורה אין איסור להניח תפילין בלילה, חכמים אסרו זאת, משום שהלילה הינו זמן שינה, וקיים חשש שהמניח תפילין בלילה יישן עמן ויפגע בכבודן. ודנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין ביום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה- באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדמוה"ז שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב- שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך. ולכתחילה ראוי שהנחת התפילין עצמה תהיה קודם השקיעה גם בתפילין דר"ת.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו נחרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א – עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום.