הלכה יומית

נאמר במשנה: "על הרעמים .. ועל הברקים .. שכוחו וגבורתו מלא עולם". וביארו בגמרא שיש לברך אף "עושה מעשה בראשית", וכותב אדמוה"ז, שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", משום שהרעם מראה יותר כח וגבורה. ויש לברך מיד בתוך כדי דבור אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן –כמובן שאם התחייב בנטילת ידיים אף ייטול ידיו קודם. ואם לא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור יברך בלא שם ה' כשייצא.

בהלכה הקודמת התבאר שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", בטעם החלוקה לשתי ברכות מבאר אדמוה"ז, שזהו משום שהרבה פעמים הברקים והרעמים באים זה אחר זה מיד, ובמקום לברך פעמיים את אותה הברכה, עדיף לשבח את ה' ברוב תשבחות ולכן מברכים 2 ברכות שונות. וכתבו הפוסקים שאם אמנם רואה ברק ושומע רעם ביחד מברך רק ברכה אחת – "עושה מעשה בראשית". וכל זמן שלא התפזרו העננים נפטר על כל הברקים בברכה שברך בפעם הראשונה וכן על הרעמים, ולכן לא יברך שוב, אבל אם התפזרו העננים בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך עליהם.

לגבי מלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא ובפוסקים האם מותר להתחיל בה בערב שבת שתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת. ודנו הפוסקים אודות הפעלת שעון מעורר בערב שבת על-מנת שיקיץ בשבת,  יש שהשוו זאת לכל כלי המחולל רעש שיש בו משום פגיעה בכבוד השבת. אולם הדעה הרווחת בפוסקים שהדבר מותר, שכן אין הקול נשמע מיד לאחר ההפעלה, אלא רק לאחר זמן; מה גם שהובא בשלחן ערוך שמותר להפעיל מערב שבת שעון המצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאתמול. אלא שיש שכתבו שראוי לכוון שיהיה צלצול פשוט ולא מנגינה ושירה.

אמרו חכמים: "מלוה .. שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול .. וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי לכתוב שטר בעת מתן המעות. אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים. אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", לאחר שיצא הרבי ב"מבצע חנוכה" להדלקות ציבוריות במקומות בהם מתאספים יהודים, הצטרפו כמה מפוסקי דורנו ונמקו שמותר לברך על הדלקות אלו על משקל ההדלקה בבית הכנסת, שמברכים עליה מפני שהיא חלק מפרסום הנס, וכך ניתן לברך בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית. אלא שבכדי לברך יש להקפיד שהמנורה תהיה לא גבוהה מעשרים אמה כ9 מטר, וכן שהנרות ידלקו לפחות חצי שעה (הרבה מנרות המבצעים לא בגדר זה). כמו-כן יש להקפיד להציבם במקום שיעברו שם לפחות עשרה במשך חצי השעה מההדלקה. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו ללא ברכה.

את ימי החנוכה קבעו חכמים "בהלל והודאה", ותקנו לכך את נוסח "על הניסים" בברכת הודאה בתפלה ובברכת המזון. מי ששכח ולא אמר "ועל הניסים" בתפלה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר. וכתבו הפוסקים שיאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו..". וכן בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, ולפני "הרחמן הוא יזכנו", יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו..".

נאמר בגמרא: "דם שעל הכיכר גוררו ואוכלו של בין השיניים מוצצו ובולעו ואינו חושש", כלומר דם שפרש מהפה ועבר ללחם, אין לאכלו. אך כשהוא בפיו מותר לבלעו. ובטעם הדבר יש שכתבו שכיוון שהדם עדיין מחובר לגוף אינו נאסר, ומכאן דייקו, שדם על השפתיים מותר לבלעו כיוון שהוא מחובר. אך יש שכתבו שהאיסור הוא משום מראית העין, לכן הדם שבין השיניים מותר כשהוא בפה כיוון שאינו ניכר לחוץ ואין בו מראית עין. ולפי זה דם שעל השפתיים מבחוץ אסור לבלעו. וראוי להחמיר כדבריהם, אך דם שבתוך הפה ולא פרש, מותר לבלעו לכל הדעות. האמור הוא בחול בלבד ובשבת יש איסור למצוץ דם לכל הדעות.

אמרו חכמים שאבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית שתיפול האבן ולוקח את החבית, אבל אם הניח בכוונה את האבן מערב שבת על החבית, אין להזיזה משום שנעשתה "בסיס לדבר האסור". אולם כאשר הוא משמש גם לדבר המותר, ניתן לטלטלם. דוגמא נפוצה לכך קיימת בשבת חנוכה, כאשר צריכים לפנות בשבת את נרות החנוכה ממקומם מטעמי בטיחות, יש לדאוג להניח את החנוכייה על מגש, ועל המגש להניח -לפני כניסת השבת- חלה שמשתמשים בה בשבת, ובכך המגש יהיה בסיס לדבר האסור והמותר, ויוכלו להזיזו עם הנרות שעליו, אך רק לאחר שכבו הנרות ולא בעודם דולקים.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ונחלקו הפוסקים האם המעשרות צריכים להגיע למטרת צדקה דווקא, או אף לשאר מצוות שאינו מחויב בהן. ודנו הפוסקים לגבי רכישת כרטיסי הגרלה מכספי מעשר, כשההכנסות ההגרלה לטובת מוסד תורני. יש שהתירו זאת בתנאי שמוכח מהרכישה שכוונתו לטובת המוסד כגון שהכרטיס יקר מדי ביחס לפרס והסיכוי לזכות בו. ויש שהקלו יותר וכתבו שגם אם משוכנע שלא היה קונה לולי הצדקה מותר. וכתבו הפוסקים, שכשרכש את הכרטיס מכספי מעשר וזכה בהגרלה, ראוי שישלם את עלות הכרטיס לצדקה, וכן יפריש מעשר משווי הפרס.

על נר חנוכה צוו חז"ל ש"אסור להשתמש לאורה". וביארו הראשונים בטעם הדבר, משום שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה, כמו שנרות המקדש היו אסורים לשימוש זר. וכתבו הפוסקים שמכך למדים דין איסור השתמשות בשמן הנותר משום שהוקצה למצוותו. וביארו הפוסקים בטעם הדבר שאין השמן מותר בהנאה כמו עצי הסוכה שמותרים לאחר החג, משום שבעצי הסוכה היה ידוע מראש שיישארו אחרי החג ולכן לא כיוון להקצותם רק למצוותם. לעומתם בשמן נרות החנוכה, ידע שהשמן יכלה וכשיצק את השמן במנורת החנוכה, כוונתו הייתה שכל השמן יבער. משום כך נפסק בשלחן ערוך כי יש לשרפו לאחר חג החנוכה.

אודות אמירת תחנון ונפילת אפיים כשהחתן ביום חופתו נוכח בבית הכנסת נחלקו הפוסקים. יש שכתבו כי נוכחותו של חתן בבית הכנסת, שונה מנוכחותם של בעלי ברית המילה. שכן, בנוכחות בעלי המילה בבית הכנסת, אין אומרים תחנון רק בתפלה הסמוכה לברית. משא"כ בחתן שכל היום אין נופלים על פניהם, גם כשהנישואין הנם רק בערב. ויש שכתבו שכשהנישואין בערב, נופלים הקהל על פניהם. והיו שהכריעו והורו שרק בתפלה הסמוכה לנישואין אין הקהל אומרים תחנון. המנהג למעשה המקובל בזמנינו בקהילות אנ"ש, שכשהחתן ביום חופתו בבית הכנסת אין אומרים הקהל תחנון, גם כשהחתונה לאחר השקיעה, והרבה טעמים נאמרו לישוב מנהג זה.

בהלכה הקודמת התבאר שכיוון ששמן נרות החנוכה הוקצה למצוותו נאסר בהנאה ויש לשורפו. וראוי לציין שאם התנה לפני שיצק את השמן שיהיה מותר בשימוש, יכול להשתמש בו. וכל האמור הוא בשמן שבנרות ממש, אך השמן שבבקבוק מותר אף ללא תנאי. ולגבי הפתילות, כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין צריך בהן תנאי כלל, אלא שמצד השמן הבלוע בהן יש להתנות שאינו מכוון להקצותן למצוותן. ואף שעשה תנאי, אין להשליכם בבזיון, ככל תשמיש מצוה שבלו שאמנם מותר להשתמש בהם תשמיש של חול, אך לא להשליכם בבזיון,  ולכן יגנזו, או שיעטוף אותם היטב בשקית ויניח במקום שמישהו אחר מבלי משים ישליך לפח.