הלכה יומית

מובא בגמרא שכשלימד הר את משה את י"ג מידות הרחמים "נתעטף הקדשו ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם". מכך למדו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח ציבור להתעטף בטלית; ועוד משום שעטיפת הטלית היא כבוד הציבור. משום כך נהוג להתעטף בטלית אף בלילה, אך אין הש"ץ מברך עליה. יתר על כן, למרות שלמנהגנו בחור אינו מתעטף בטלית, עם זאת בחור העולה כש"ץ לאמירת סליחות, ראוי שיתעטף בטלית מהטעמים שהוזכרו.

על הציווי "בסוכות תשבו", דרשו חז"ל: "כעין תדורו", ובפוסקים הגדירו את מצווה זו: "כל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו". כיוון שזו הגדרת המצווה, לכן יש לברך עליה ברכת "ליישב בסוכה". ואכן נאמר בגמרא שכל פעם שנכנסים לסוכה יש לברך. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים שברכים על האכילה בלבד ובכך פוטרים את יתר הדברים שנעשים בסוכה. אכילת לחם ומזונות בשיעור "כביצה" – 54 גרם, מחייבת ברכה. לגבי שתייה בלבד אין מברכים "ליישב בסוכה", ולגבי הבדלה מברכים "ליישב בסוכה" לפני שתיית היין, גם אם לא אוכלים שם. יצוין שראוי לאכול כביצה מזונות בסוכה בה מברכים על הלולב, ולברך "ליישב בסוכה".

אחד מהדברים שחכמים אסרו על האדם כאשר נמצא בזמן האבלות,  היא השמחה, בהגדרה זו ישנם כמה וכמה חילוקים: בימי השבעה אסור כל סוג שמחה ואפילו להחזיק תינוק ביד אסור שמא יֵשַמחוֹ; לאחר השבעה כשהשמחה בתוך בית ולא באולם שמחות כגון, ברית מילה ופדיון הבן רשאי להשתתף, אבל שמחת נישואין אסורה. זאת ועוד, באבלות על הורים ממשיכים להחמיר עד סוף הי"ב חודש, אך באבילות על שאר קרובים ניתן להקל לאחר שעברו ימי ה"שלושים", ועל כן, אסור לאדם שאבל על אחד מהוריו להיכנס לאולם שמתקיימת בו חתונה עד לאחר י"ב חודש.

נאמר "אמור ואמרת", ופרשו חכמים להזהיר גדולים על הקטנים. מצוות זו חלה בשלבים, אולם כבר מלידה מצווה האב שלא לתת לבנו איסור, וגם מאכלים שאסורים מדרבנן, אסור לגדול להאכיל את הקטן. מובן שכבר מלידה אסור לתת לקטן בפיו בשר וחלב יחד. אולם לגבי ההמתנה בין בשר לחלב, מעיקר הדין אין חיוב להקפיד על כך לפני שהילד מגיע לכלל הבנה, אלא שראוי לחנכו בהדרגה: תחלה להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות, כמובן שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות או לצורך שינה, יש לתת לו מיד, אך לא ממתק חלבי. ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

חובת הזימון היא כאשר אנשים יושבים לאכול יחד, כלומר, שהם יכולים בפועל לאכול מאותו הלחם, וכאשר אחד מן המסובים אינו יכול לאכול מן הלחם של השני אזי אינם מצטרפים לזימון. כגון, בסעודת מצווה בתשעת הימים שקודם ט' באב שחלק מהסועדים אוכלים חלבי כיון שנזהרים מבשר מחמת המנהג בימים אלו, אין הם מצטרפים לזימון עם אוכלי בשר, וצריכים לזמן לעצמם. בנוגע לשאר ימות השנה, מכיוון שהמתנת שעה בין חלבי לבשרי היא לא מעיקר הדין, אלא חומרא מדברי הזהר, נמצא אם כן, שמעיקר הדין האוכל חלבי יכול לקנח פיו ולהדיחו ומיד לאכול בשר, על כן הוא יכול להצטרף לזימון.

על טבילת האדם נאמר "ורחץ את כל בשרו במים", ולמדו מכך חכמים שכל הגוף צריך להיכנס לתוך המים. חכמים השוו את דין טבילת כלים לטבילת האדם, וכשם שבטבילת האדם צריך שכל גופו יכנס למים, כך  גם בעת טבילת הכלי, המים צריכים להגיע ממש לכל חלקי הכלי; לכן יש להרפות ולשחרר את הכלי בתוך המים, כמו כן יש להקפיד שכל הכלי כולל ידיות הכלי יהיו בתוך המים, ואף צריך להטביל את הכלי כשהפתח כלפי מעלה, על מנת שיכנסו בו המים לגמרי.

נאמר בתורה "ולא תשים דמים בביתך", מכך למדו חכמים שכל דבר שגורם להיזק יש להסירו ולהישמר ממנו. אחד הדברים שחכמים אסרו משום סכנה הוא אכילת דג ובשר ביחד. כאשר נפל דג לתוך תבשיל של בשר ויש שישים כנגד הדג, נחלקו הפוסקים האם זה כמו כל האיסורים שבתורה שבטל בשישים, או שאינו בטל כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר בדברים העלולים להביא לידי סכנה מחמירים יותר מאשר באיסורים ולכן יש לאסור את הכל. למעשה, רוב הפוסקים סוברים שהוא בטל בשישים, ולכן כאשר יש שישים כנגד הדג אזי הוא בטל. אבל כיון שישנם פוסקים שהחמירו בכך לכן בעל נפש יחמיר על עצמו בזה.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. על פי הנחיות מומחי הכשרות, יש להעניק טיפול גם לעלי החסה שגדלות בפיקוח הלכתי בנושא חרקים, משום שמצויים חרקים מתים על העלים; ההמלצה היא להשרות את העלים הפרודים במי סבון למשך כ-3 דקות ולשוטפם בזרם מים חזק. פעולה זו הנעשית על מנת להפריד את החרקים הדבוקים מהעלים, אסורה בשבת משום מלאכת "בורר", לכן יש להשרות את העלים קודם השבת. במידה ולא השרו אותן ניתן לשטוף את העלים במי סבון ללא השרייתם. חרק הדבוק לעלה אסור להוציאו שזהו "בורר", ויש להוציאו יחד עם העלה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי תשמיש מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בירושלמי שזה משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים. כמו כן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. בחברות הכלים כיום יתכן והחברה בבעלות יהודי אך העובדים אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם קונים את הכלי מחנות של נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים'.

נאמר בתורה לאחר סיפור מלחמת מדין "אך את הזהב ואת הזהב . . כל דבר אשר יובא באש תעבירו במים", מפסוק זה למדו חכמים שכל דבר שמגיע במגע עם אש, כלומר, כלים שמכינים בהם אוכל, שהם מצורכי הסעודה צריכים טבילה, אך כלים שאינם באים במגע ישיר עם האוכל אינם צריכים טבילה. נחלקו הראשונים בנוגע לכלים שהם רק כלי הגשה, כגון קנקנים, האם נחשבים ככלי אוכל כיוון ששמים בהם אוכל, או שכיון שלא אוכלים  מתוכם אינם צריכים טבילה. למעשה מחמת הספק מטבילים כלים אלו בלי ברכה. 

חכמים תקנו שכל אישה שמתחתנת בעלה יכתוב לה כתובה, שטר הכתובה הינו שטר התחייבות ממונית שמטרתו הוא להבטיח שחיי הנישואין יהיו תקינים. אחד מן הדברים שחכמים תיקנו הוא סכום ממוני שבאם האיש יגרש את אשתו אזי הוא יהיה חייב לה, מלבד המזונות.  בזמננו, הסכום נמדד בערך של כסף אמיתי של 960 גרם, ובנוסף תוספת 200 זקוקים כסף שיש מי שאמד זאת בכ56 גרם כסף. מטרת חיוב זה הוא שאדם לא יגרש את אשתו בקלות. ולכן במקרה ששטר הכתובה אבד, עליהם ללכת מיד לרב שיכתוב להם כתובה חדשה כדין "כתובה דאירכסא" = כתובה שאבדה, בנוכחות עדים.

נאמר בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", מכאן למדו שברכת המזון מן התורה הינה לאחר האכילה. חכמים הוסיפו כי יש לברך גם קודם האכילה.  על ברכות שחיובן מדרבנן, נאמר כי "ספק ברכות להקל", ומי שאינו בטוח שעליו לברך אינו יכול לברך מחשש לאיסור ברכה לבטלה. אולם כאשר הברכה היא מן התורה –שאכל לחם ומסופק אם ברך ברכת המזון- אפילו עבר זמן רב- עליו להחמיר ולברך כל עוד והמזון לא התעכל, אך כשחש שוב ברעב שזהו סימן לעיכול המזון, ולא יברך.