הלכה יומית

אף שאסרו חכמים לעלות או לרכב על בעלי חיים בשבת, מי שכבר עלה על הבהמה בשבת, אפילו שעלה באיסור ובמזיד – עליו לרדת מן הבע"ח, בכדי שלא ייגרם צער בעלי חיים כתוצאה מכך. וכן אם הניח משא על גבי בהמה – מורידו בשבת משום צער בעלי חיים. ואם היה המשא מוקצה שאינו יכול להורידו, יורידו כ"לאחר יד" כלומר באמצעות ראשו או גופו או שיעשה זאת באמצעות אחורי ידיו או בין אצילי ידיו.

מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה כגון שנפלה לאמת מים והיא זקוקה למזון, באם יכול להוריד לה אוכל ולזונה שם – יוריד לה אוכל לשם; אך אם המים עמוקים מדי, ואי אפשר לזונה שם – יביא כרים וכסתות ויניח תחתיה, ובכך יאפשר לה לעלות (מבלי להרימה בידיו). אף שבדרך כלל אסור להשתמש בכריות אלו לצורך כך (משום איסור "מבטל כלי מהיכנו", שהרי הכרים והכסתות שנשרו במים אינן ראויות שוב לשימושן המקורי), במקרה זה התירו משום צער בעלי חיים.

נחלקו הפוסקים אודות מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה, האם יכול להעלות את בהמתו בידיו. ויש פוסקים שהתירו להעלותה בידיו משום צער בעלי חיים, וכן דג שקפץ מן האקווריום בשבת, ואם יחזירוהו לאקווריום יחיה, למרות שהדג 'מוקצה' יש שהתירו להחזירו. ולמעשה פוסק אדה"ז שבאם יכול לומר לנכרי להציל את הבע"ח יאמר לנכרי, ואם אין לו נכרי בסביבתו ובאם ימות הבע"ח יפסיד הפסד מרובה יש לסמוך על דברי המקלים ולהעלותה בידיו (או להחזיר הדג למים).

כמה וכמה ברכות תקנו חכמים שיאמרו על כוס יין, כגון: ברכות הקידושין, הנישואין, מילה, ברכת המזון, קידוש והבדלה. הכוס עליה קבעו חכמים את הברכה וכפי שמכונה בלשון חז"ל "כוס של ברכה", כמה הלכות נאמרו בה. ראשית, צריך שתהיה הכוס שלימה ולא שבורה, ותכיל לפחות שיעור של רביעית יין. את הכוס יש לשטוף מבחוץ ולהדיחה מבפנים, ולמלאה ביין על כל גדותיו, ומנהגנו שיישפך קצת לתוך צלוחית. היין צריך להיות יין שאינו פגום – שאם שתה מהכוס, פגמו. אך יכולים לתקן כוס שנפגם – על ידי שיוסיפו עליו מעט יין.

את הכוס יש לקבל בשתי ידיו – להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כוחו, וכך היא סדר אחיזת הכוס על פי מנהגנו: לאחר מזיגת הכוס, לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, כשארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד ויגביהנו מעל השולחן שלשה טפחים (ולפחות טפח), ויתן עיניו בכוס – בכדי שלא יסיח דעתו ממנו.

אחר אמירת הברכה על הכוס, צריך לטעום ממנו כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו, שיעור זה הוא רובו של רביעית באדם בינוני, ואדם גדול צריך שישתה כמלוא לוגמיו שלו, אך גם באדם גדול אין צורך שישתה יותר מרביעית. ולכתחילה יש לשתות את רוב הרביעית בבת-אחת, ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד, גם אם הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, אך אם שהה במהלך שתייתו יותר מכדי זמן של אכילת פרס – לא יצא.

חובת השתייה מן הכוס מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם (או שימזוג לכוס של השומע לפני ששותה בעצמו), וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון".

את הכוס צריך לשתות כמלוא לוגמיו מיד אחר אמירת הברכה, ואין להסיח דעתו או לזוז ממקומו עד שישתה. ואם הסיח דעתו משתיית כוס זה, או שיצא לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו – צריך לחזור ולקדש. ואם הפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו משתייתו – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש; וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן' – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש – ואין צריך לחזור ולקדש כל עוד לא הסיח דעתו, ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.

אף שכיום הקלו יותר בטאטוא בית מרוצף בשבת, רחיצת הבית אסורה, ובעת-הצורך כגון במקום מטונף ביותר (כשיישנם תינוקות הזוחלים) או בבית רפואה וכדומה, מותר לשפוך מים על הרצפה ולגרפם במגב גומי, אך לא בדברים העשויים להביא לידי איסור סחיטה בשבת. וניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית-הכסא בעת-הצורך מותרים, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, ובלבד שלא ישתמשו לשם-כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום, מתחילים ביום הראשון מ'דף השער' שכולל את שם המסכת, וביום השני מתחילים דף ב. החל משבת שאחר חג הפסח נוהגים לומר פרקי אבות פרק אחד לאחר תפלת מנחה, ואומרים לפני הפרק את משנת כל ישראל ואחריו את משנת רבי חנניא בן עקשיא, ומנהגנו להמשיך בזה בכל שבתות הקיץ. וכדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון לכל הפחות משנה אחת עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו. בעת אמירת פרקי אבות מזכירים את שם ה' רק כשמובא פסוק שלם.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים ביותר, כמו כלים מטונפים ופסולת מאכלים, אף שהנם מוקצה שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת, עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו בשבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. אלא שדין זה אמור רק כאשר הוא נמצא במקום בו הוא מפריע לאדם, אבל אם היה במקום שאינו מפריע, אסור להזיזו כדין מוקצה.

פח האשפה העשוי מעץ או חרס הינו 'מוקצה' וההיתר לפנותו הוא רק כאשר האשפה מפריעה לאדם, על כן יש להיזהר שלא להניח את פח האשפה מידיו כל עוד מוליכו, שכן במקרה שהניחו במקום בו אינו מפריע לאנשים (על-מנת לפתוח את הפח העירוני וכדומה), תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.