הלכה יומית

דנו הפוסקים אודות היחס הראוי כלפי נהג יהודי השואל לכיוון הנסיעה בשבת, שהרי ברור שהגדרתו כ"תינוק שנשבה" נאמרה כלימוד זכות, אך בשום אופן אין היתר לסייע לו בעבירה. משום כך הציעו הפוסקים להשיבו בעדינות ובדרכי נועם שהדרכתו כיצד לנסוע בשבת מהווה בעיה. ובמקרה שתשובה כזאת עלולה לפתח אצל השואל רגשות של שנאה, יש להתחמק בצורה עדינה. אולם אין לומר לנהג "איני יודע" במקרה שיודע כיון שזהו שקר, ויש שכתבו שיכול לומר לנהג שאסור לו לגרום לו לנסוע בשבת, אבל בשביל למעט בחילול-שבת שלו יאמר לו היכן המקום.

כתבו הפוסקים שנסיעה בתחבורה ציבורית המופעלת מיד עם צאת-השבת, במידה מסוימת מעודדת חילול-שבת, ולכן לכתחילה אין לנסוע בנסיעה הראשונה כשההכנות אליה היו בשבת, אלא להמתין זמן מסויים, כך שתהיה אפשרות לעשות את ההכנות לכך במוצאי שבת. כמו-כן הורה הרבי שלא לטוס בטיסות היוצאות מיד בצאת-השבת, אף שמעיקר הדין מותר ליהנות ממלאכת יהודי מיד בצאת-השבת. עם זאת, לגבי עצם הנסיעה עם נהג יהודי במוצאי-שבת אף שלא הבדיל הנהג נטו הפוסקים להקל בזה, מכמה טעמים, אלא שכשניתן לזהות על הנהג שישתף פעולה, כדאי לזכותו באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", או לפחות לאחל לו "שבוע-טוב" ולגרום לו בכך שיענה אף הוא.

כתבו הפוסקים כי יש להימנע מנסיעה במונית סמוך לכניסת השבת, מפני שיש לו שייכות לחילול השבת של הנהג בנסיעתו בחזרה לביתו. כמו כן יש להימנע מקנייה בחנות הפתוחה בסמוך לכניסת השבת, משום שבכך גורם הוא בעקיפין למוכר להישאר בה עד אחר כניסת השבת, ועל כן יש להקפיד תמיד לנסוע או לערוך את הקניות בזמן שיאפשר לנהג להגיע לביתו, ולבעל חנות לסגור את חנותו קודם כניסת השבת וכדומה.

אחת ממלאכות המשכן הייתה מלאכת הצובע, שכן במהלך הקמת המשכן השתמשו בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני וסממני צבע שונים לשם צביעת חוטי הצמר שביריעות המשכן, העורות ועוד. וכיוון שמלאכות השבת נלמדות ממלאכות המשכן ולמדו זאת מכך שמצוות שמירת השבת נכתבה בתורה בסמוך לציווי על הקמת המשכן, לכן נאסרה מלאכת הצובע בשבת. איסור צביעה בשבת מעיקרו הוא רק בצביעה המתקיימת לאורך זמן, ואילו צביעה בצבע שאינו מתקיים לא אסרה התורה, אלא שחכמים גזרו ואסרו את הצביעה אפילו בצבע שאינו מתקיים.

בין הדברים האסורים בשבת משום צובע הוא איפור הפנים, ולכן אסור לאשה להתאפר בשבת באיפור צבעוני או שקוף, ואפילו אם האיפור היה כבר קיים על פניה מערב שבת ומעוניינת היא רק לחזקו יותר אסור, שכן נחשב הדבר כגמר מלאכת הצביעה. כמון-כן אסור לאשה לאכול מאכלים הצובעים כגון רימון או סלק, בכוונה לצבוע את שפתיה, אולם אם אינה מתכוונת לכך אין לחוש לאדמומיות הנוצרת בשפתיים, משום שאין דרכה של אשה לצבוע שפתיה אלא בצבע המיוחד לכך.

מי שנצבעו ידיו בשבת מפירות או דם וכדומה, לכתחילה עליו לשטוף תחילה את ידיו ורק אח"כ לקנחם במגבת, בכדי שלא יצבע את המגבת, אף שצביעה זו מלכלכת ואינה מייפה כיוון שהיא נעשית על בד שרגילים לצובעו, הרי היא אסורה מדברי סופרים, ובפרט בבגד צבעוני שאינו מתקלקל בכך. ויש שהקלו בעת הצורך לנגב ידיים מלוכלכות במגבת, כיוון שכיום מלאכת צביעת הבגדים היא מקצועית, ונעשית באופן שאין צורך לחדש את צבעו של הבגד מזמן לזמן, ואדרבה צבעי הפירות או הדם רק מלכלכים את הבגד, ועל כן כיום אין בכך חשש של צובע בשבת. ובתחבושת או ממחטות נייר שאין רגילים לצובען כלל, מותר לכתחילה לנקות בהן דם או שאר צבעים.

נפסק להלכה כי אין צביעה באוכלים ובמשקים. ומשום כך מותר להוסיף ומותר להכין קפה או תה בשבת ואף להוסיף סירופ צבוע למים להכנת שתיה ממותקת, וכן מותר למזוג יין אדום לתוך יין לבן במטרה להאדימו למצות ארבע כוסות בליל הסדר, אף שע"י כך נצבעים המים או היין. וכתבו הפוסקים שמותר להוסיף תבלינים שונים במאכלים אף שצובעים הם את המאכלים, כיוון שגם צבע המאכל מוסיף בחביבותו.

אודות משקפיים שצבע הזגוגיות שלהן משתנה בשמש לכהות ובצל מתבהרות, דנו הפוסקים האחרונים האם מותר להרכיבן בשבת או שמא יש בהן משום איסור צובע, ולמעשה נטו הפוסקים להקל בזה כיון שאין הדבר דומה לצביעה במשכן שהייתה על ידי חומר ממשי הניתן על גוף אחר, כצביעת חוטי צמר בצבע תכלת. מה שאין כן בזגוגיות העשויות מחומר הרגיש לקרני אור ומשנה את צבען, אין דמיון לצביעה שהייתה במשכן. אולם כתבו הפוסקים להימנע משימוש בשבת בכוס החושפת תמונה כששמים בה מים חמים, וכן מקלונים המחליפים את צבעם המיועדים לבדיקות שונות ודומיהם, אין להשתמש בהם בשבת אלא במקום חולי או צורך גדול.

דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בשבת באסלה בה מותקנת סבוניה צבעונית עם חומר חיטוי, הגורמת לצביעת מי האסלה. ולמעשה כתבו פוסקים רבים שהנמצא בבית אחרים או במקום ציבורי, כיוון שאין הוא מעוניין בצביעת המים, רשאי להשתמש בה ובפרט שהדבר כרוך בכבוד-הבריות, אולם בביתו הפרטי אין להשתמש במתקן זה בשבת, אלא אם-כן משמש הדבר לצורך בריאות ואין ברירה אחרת, אך ללא צורך-בריאותי יש להסירו מלפני השבת ואם שכח להסירו קודם השבת יסירנו בשבת כלאחר-יד.

קידוש היום ניתן לומר בישיבה או בעמידה (ומנהג הרבי בד"כ לקדש בעמידה). אך גם אם מקדש בישיבה, נוהגים להתרומם מעט בברכת בורא פרי הגפן. נוהגים לאחוז את הכוס בידו, ו(אם מתכוון להוציא גם אחרים ידי חובת קידוש –) לומר בקול רם – מ"כי ששת" ולא יפסיק בדיבור בין "כי ששת" ל"על כן", שהרי הם שני חלקים של אותו הפסוק. כאשר יו"ט או חוה"מ חל בשבת, אומרים מזמור לדוד וכו' עד "ויקדשהו" – בלחש.

את מצוות הקידוש של שבת תקנו חכמים לכתחילה בסמוך לכניסת השבת, אך גם מי ששכח או עבר ולא קידש בלילה, חייב לקדש מיד כשנזכר בכך, ואף אסור לו לטעום עד שיקדש – אלא שביום אינו אומר פרשת "ויכולו", רק ברכת היין וברכת הקידוש. ואם כבר הגיע זמן קידוש של שחרית אזי בקידוש היום, אחרי ברכת בורא פרי הגפן, ימשיך ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה.

כאשר מתקיימת ברית מילה בשבת קודש, והאומר את הברכות ("בורא פרי הגפן" ו"אשר קידש ידיד") עדיין לא קידש – יתנו מן היין לקטן (שכיוון לצאת בברכת הגפן ) שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן או שרוצה לשתות בעצמו יכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין (ויאמר את פסוקי הקידוש לפני הברכות), וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן אחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו ישתה רביעית יין שלימה מן הכוס, ויוצא י"ח, אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש.