הלכה יומית

ביום הכיפורים מחנכים את הקטנים מגיל 9-10 להתחיל להתענות לשעות, כלומר, לאכול מאוחר יותר מזמן האכילה הרגיל. וככל שהילד חזק ובריא יותר, מאחרים יותר את זמן האכילה שלו. ילדים מתחת לגיל 9 אין לענות אותם ואם הם רוצים לאכול יש לאפשר להם (גם בליל יוה"כ). אך בשאר התעניות לא חייבו חכמים לחנך את הילדים להתענות כלל ויש לתת להם לאכול ולשתות כרגיל, אולם ראוי לחנכם שלא יאכלו ממתקים וכדומה בכדי שיתאבלו עם הציבור. 

אמרו חכמים ש"כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו", שהרי בקריאת שמע הוא אומר "וקשרתם לאות" ואינו מקיים. ולכן צריך להתפלל תפלת שחרית עם תפילין בכדי שיקרא ק"ש ויתפלל ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, ולא "יעיד עדות שקר בעצמו". ולעניין 'קריאת שמע קטנה' (שקוראים קודם התפלה בכדי שלא להפסיד קריאת שמע בזמנה), יש שנהגו לקרוא אף אותה עם תפילין, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אלא שלמעשה המנהג הנפוץ בין רוב אנ"ש בזמננו לקרוא קריאת שמע קטנה זו שקודם התפילה ללא תפילין, והרבי יישב מנהג זה.

מי שאין לו תפילין, והצבור מתפללים – עדיף שיתעכב עד אחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מחברו בכדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל כשהוא עטור בתפילין ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, מאשר שיתפלל עם הצבור בלא תפילין ויעיד עדות שקר בעצמו. ואם ישנו חשש שיעבור זמן התפלה (או "חצות היום") עד שימצא תפילין יתפלל ללא תפילין, וכשיבואו התפילין לידו יניחן במנחה או יניחן באמצע היום ויאמר בהם איזה מזמור, ומנהגנו לומר ק"ש.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והחל להתפלל, וכשהגיע ל"ישתבח" הגיעו – לא יברך עליהן לפני ישתבח כיוון שאין מפסיקים בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח", אלא ימתין עד לאחר ברכת "ישתבח", ויברך עליהן בין "ישתבח" ל"יוצר". אבל שליח ציבור שהביאו לו טלית ותפילין יברך עליהן מיד ולא ימתין עד לאחר "ישתבח", בכדי שיוכל לומר את הקדיש שבין "ישתבח" ל"יוצר" ללא הפסק. אולם אם הגיעו אליו בין ישתבח ליוצר יברך עליהן ואז יאמר קדיש, אך לא יפסיק בין קדיש ל"ברכו" ולא בין "ברכו" ליוצר אור.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והחל להתפלל, וכשהגיע לקריאת שמע או לברכות ק"ש הגיעו – יתעטף בטלית ללא ברכה, אך לא יפסיק בפרשה ראשונה של קריאת שמע. ולאחר תפלת שמו"ע יברך על הטלית. אבל אם התפילין הגיעו בברכות ק"ש, יניח ויברך עליהן בין הפרקים. אך אם באו בק"ש עצמה החל מ"ואהבת" ועד שמו"ע יניח ויברך עליהן אפילו באמצע הפרק.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והתפלל, והגיעו אליו לפני שהתחיל תפלת שמו"ע אך לאחר שברך "גאל ישראל", במקרה זה יניח את התפילין ללא ברכה, ולאחר שיסיים את תפילת שמו"ע ימשמש בהן ויברך עליהן. אבל לא יתעטף בטלית בין גאולה לתפלה אפילו ללא ברכה, מפני שהוא כבתפילת העמידה ממש, והטעם שאת התפילין מניח בין גאלוה לתפלה הוא, משום שצריך להיות עטור בהן בתפלה בכדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה.

נחלקו הראשונים האם חיוב טבילת כלים הוא מן התורה או מדרבנן, ומאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים שטבל. אולם אם הולך להטביל כלים יחד עם גדול יכול הגדול לתת לקטן לטבול את הכלים כאשר רואהו הגדול, וכן נאמן הקטן לומר שמסר לגדול לטבול. אך אם הגדול אינו רואה את הקטן מטביל, לא ניתן לסמוך על הקטן, ובכלי זכוכית (שטבילתם מדרבנן לכו"ע) יש מקילים.

בעת נפילת אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, אלא שבתפלת שחרית כיון שמניחים תפילין על זרוע שמאל נופלים על יד ימין (ואיטר שמניח בימין נופל בשמאל) ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד (בשחרית עם הטלית), ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

אסור לאכול אכילת קבע כשהוא עם תפילין, מחשש שמא ישתכר ויתגנה בעת שהתפילין עליו. האכילה האסורה עם תפילין היא אכילת קבע, אך אכילת עראי – דהיינו אכילת פת ומזונות פחות מ'כביצה' (כ-54 גרם) ופירות וכדומה אף בכמות גדולה – מותרת עם התפילין, ושתיית דברים המשכרים 'כביצה' אסורה, אך שתיית יתר המשקאות מותרת ללא הגבלה.

טוויית חוטי הציצית ושזירתן, כשרות ע"י קטן אפילו לכתחילה, ובתנאי שגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. אך לגבי הטלת חוטי הציצית בבגד טוב להחמיר שהיא תיעשה רק ע"י איש גדול בר מצוה, ולא ע"י קטן. ובמקום הצורך ניתן להקל ע"י קטן, ובתנאי שגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. ומותר לקטן שהגיע לחינוך להטיל ציצית לעצמו או לקטן אחר.

נוסח הקדיש, משמעותו תפלה ובקשה שיתגדל ויתקדש שם ה' ותתגלה מלכותו בעולם, תוך בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח, שאז תתגלה מלכותו של ה' בשלימות. וצריר להיזהר מאוד בעניית הקדיש, ויש להשתדל לרוץ לשמוע את הקדיש מפני שקדושת הקדיש גדולה יותר מכל הקדושות, ומצוה גדולה היא בענייה על הקדיש יותר מענייה על שאר קדושות, וראוי לכל אדם להשתדל לענות בכל יום לפחות עשרה קדישים. ואסור לדבר בשעת הקדיש וכפי שמסופר בשו"ע – אזהרות חמורות נמסרו על כך מפי אליהו הנביא.

שומע הקדיש צריך לכוון את ליבו למשמעות המילות ששומע ולדעת על מה הוא עונה. ובפרט בעניית "אמן יהא שמיה רבא" יש לכווין היטב (שיהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים), שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כח כוונתו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם כיוון שקול זה שובר כל המקטרגים ומבטל כל גזרות קשות, אולם לא יתן קולות גדולים שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא.