הלכה יומית

תקנו חכמים להודות ולהלל לה' באמירת פרקי ההלל שבתהלים, ברגלים שנקראו "מועד" ונאסרו במלאכה ואף התייחדו בקרבנותיהם. מעבר לתקנת קריאת ההלל ברגלים, נהגו ישראל לומר את ההלל בששת הימים האחרונים של פסח אף שלא התייחדו בקרבנות בפני עצמם כבחג הסוכות, וכן בראשי חודשים; ובכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם. ובחנוכה הנהיגו לומר הלל שלם מפני גודל הנס שאירע בו; ונחלקו הפוסקים לגבי הברכה על ההלל בימים שאין גומרים אותו. ולמעשה מנהג חסידים שמברכים על ההלל בתחילתו ובסופו בחשאי גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל, וכן המתפלל ביחידות מברך.

מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל עם הציבור לאחר תפלת שחרית, בכדי שיענה עמהם "הודו" ו"אנא-ה'" אחר שליח הציבור. ויש מי שאומר שהבא לבית הכנסת לאחר שהתפללו הציבור שחרית, ועומדים הם לקרות ההלל והוא לא התפלל שחרית, יקרא תחלה הלל עם הציבור ואחר כך יתפלל. אלא שעל פי האריז"ל יש להימנע מאמירת דברים שלא כסדרן, ויש אומרים אף שלא הייתה דעת רבותינו נשיאנו נוחה מכך. והטוב ביותר הוא להשתדל ולדאוג שיוכל לומר את ההלל בציבור אחרי שמונה-עשרה, וכך נהגו רבותינו נשיאנו בימים טובים, אף שבכל השנה היו מאריכים בתפלה שעות לאחר הציבור.

אין להפסיק באמצע הלל, אולם אם הפסיק ממשיך מהמקום בו הפסיק ואינו חוזר לראש ההלל. ומותר לענות בהלל רק על דברים שבקדושה שהתירו לענות בקריאת שמע, כיוון שהקורא את ההלל נחשב כאוחז באמצע הפרק עד סיומו. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, ואם דילג פסוק או תיבה אחת ונזכר אחר כך, עליו לחזור ולקרוא מהמקום שטעה.

האוחז באמצע הלל וקראוהו לעלות לתורה, יעלה ויברך, אך לא יקרא יחד עם הבעל קורא אלא יעקוב בעיניו בלבד בספר התורה. ואם הוא כהן או לוי ואין שם אחר במקומו, לכתחילה יצא מבית הכנסת ולא יקראו לו לעלות לתורה כאשר הוא באמצע ההלל.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך -מגיל שש ומעלה- ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

נאמר בגמרא שהרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. ויש שכתבו שבכל עת שרואים את ספר-התורה אין להתיישב. אלא שלהלכה נפסק, שכאשר ספר התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון ארון הקודש או בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת פתיחת-הארון, כמו בסליחות בימי התעניות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. יצוין שבר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

תקנו חכמים לברך בכל יום את ברכות-השחר, המשבחים את ה' על סדר העולם והנהגתו והנאת הבריות מכל פרט בעולם שברא. ומשום-כך תקנו לומר את ברכות השחר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן. אלא שלמעשה ניתן לומר את כל ברכות השחר גם אם כבר התפלל תפלת שחרית, ולכתחילה יאמרן עד שליש היום, ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד עד שעת השינה בלילה, ואם הוא כבר מתנמנם לא יברך "המעביר שינה". אלא שכל האמור הוא רק על ברכות-השחר אך לגבי ברכת "על נטילת ידיים" כבר הוזכר בהלכה הקודמת, שלמנהגנו אין לאומרה לאחר תפלת מנחה, ולגבי ברכת התורה יתבארו הדברים אי"ה בהלכה הבאה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, על אף שברכות-השחר נתקנו לאומרן בבוקר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן – מי ששכח ולא ברך ברכות השחר בבוקר, יכול להשלימן במשך היום, גם במקרה שכבר התפלל תפלת שחרית, למרות העובדה שחלק מן הברכות חוזרות על עצמן במהלך התפלה עם-זאת ניתן לאומרן כל היום. אלא שלגבי ברכות התורה, מי שכבר התפלל תפלת שחרית, לא יברך, שכן יצא ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם"-ומי שכבר התפלל יברך שלא לצורך- ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה, ולמעשה גם אם לא למד תורה מיד לא יברך שוב ברכת התורה.

אודות שליח ציבור שטעה בתפלתו נאמר בגמרא: "טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו". כלומר אין שולחים שליח-ציבור אחר תחתיו, אלא כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכת ולמלשינים באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וארע הדבר, כך שישנו צורך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה הוא כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, עליו להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

בהלכה הקודמת התבאר ששליח צבור שטעה עליו לתקן ולחזור לברכה שטעה ואם אינו יודע אחר מחליפו וחוזר לתחילת אותה הברכה. הכלל ההלכתי קובע שבכל טעות המעכבת את תפלת היחיד – שעל היחיד לחזור באם טעה בתפלתו – מחויב אף השליח ציבור לחזור. היוצאים מן הכלל הן טעיות של הזכרת עניינו של יום, ולמשל כשלא אמר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית – שלמרות שהיחיד חוזר כל עוד ולא התפלל מוסף – אין השליח ציבור חוזר מפני טורח הציבור, כיוון שעדיין עליהם לומר מוסף בה יזכירו את ראש חודש. אלא שאם נזכר כשעדיין לא סיים את חזרת- הש"ץ עליו לחזור לברכת "רצה".

בהלכות הקודמות התבאר דין שליח-ציבור שטעה בעת חזרת-הש"ץ. הלכה זו תעסוק בטעות בתפלת-הלחש. כתבו הפוסקים שהש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדמוה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.