הלכה יומית

הרבי מספר שכשקראו באקראי לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ל"מפטיר" לא רצה לעלות עד שיעבור לעצמו על ההפטרה. וכן נהוג שכל יחיד קורא לעצמו תחלה את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת. ולמנהגנו קוראים ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע. חובה על הכל לשמוע ההפטרה וברכותיה, כמו קריאת התורה, ולכן לא יתחיל המפטיר להפטיר, עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, בכדי שגם הגולל יוכל להבין ולשומעה; לכתחילה צריך המפטיר לעמוד בקריאת ההפטרה מפני כבוד-הציבור; נהוג שלא לסמוך על שמיעת ההפטרה בלבד, אלא לשמוע הברכות מפי המפטיר ואחר-כך לקוראה בעצמו מלה במלה עם המפטיר, אלא שצריכים לקוראה בלחש מפני שחובה על הכל לשמוע ההפטרה ואין שני קולות נשמעים כאחד, ונהגו חסידים שבקריאת ההפטרה של הרבי שלא לקרוא עמו אלא להקשיב בלבד.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר, שבעת תפלתה אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שנצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות (כ-2 מטר) של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם האיסור נכתב שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, ומפאת כבוד השכינה אין לשבת על ידו. טעם נוסף על-כך הוא שהוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו, ומטעם זה אסרו אף לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל ואסור אף לשוחח או לעשות כל דבר שעלול לבלבלו; ויש שהתירו לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל מצדיו באופן שהמתפלל אינו רואהו ואין הדבר מסיח את דעתו, אולם על פי הזוהר אסור לעבור על-יד המתפלל אפילו מצדיו בתוך ד' אמותיו. ובמקרה שנעמד אדם להתפלל ממול מקומו מנהג הרבי שלא להתיישב כל עוד הוא מתפלל.

דנו הפוסקים עד מתי חל דין זה שלא לעבור כנגד המתפלל, ולמעשה כתבו שנהוג להקפיד על-כך גם אם המתפלל אוחז ב"אלוקי נצור", כל זמן שלא פסע ג' פסיעות לאחוריו, שכן כל עוד ולא פסע עדיין הוא כעומד לפני המלך. והוסיפו הפוסקים שיש להיזהר אף שלא לעבור כנגד הקורא פסוק ראשון של קריאת שמע בכדי שלא לבלבל כוונתו, וכן שלא לעבור כנגד האומר קדיש. ובכלל ידועה הוראת רבותינו-נשיאינו להימנע מהסתובבות אנה-ואנה במשך התפלה.

כתבו הפוסקים שאסור אף לעבור כנגד אשה המתפללת, והוכיחו זאת מכך שדין זה נלמד מתפלתה של חנה. ואף אם המתפלל מתפלל בישיבה או בשכיבה כגון שהוא חולה יש להיזהר שלא לעבור או להתיישב כנגדו. ונחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם בקטנים, שכן קטן אין לו כוונה בתפלתו וממילא לא יבוא הדבר לבלבלו, עם זאת מצינו שהיו שנזהרו שלא לעבור אף כנגד קטן המתפלל. אלא שכשמוכח מתנועותיו של הקטן שאין משים לבו כלל לתפילתו, אין תפילתו תפילה ומותר לעבור וכן לשבת לידו. וקטן שהגיע לחינוך ומתפלל כהוגן אין לעבור כנגדו ואף יש לחנך ולהסביר לתלמידים את הדין שאסור לעבור לפני המתפלל.

מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם זאת, בבית-כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.

מותר לשבת בתוך ד' אמותיו של המתפלל, אם לומד מתוך ספר ואפילו אם אינו מוציא בדיבור תוך כדי לימודו, אבל ניכר שלומד, וכן אם כותב דברי תורה. כמו-כן השומע חזרת הש"ץ היטב ובכוונה, או שומע קריאת התורה או שעוסק בתפילה, וכן אם אומר את שיעור התהלים החודשי הנחשב כחלק מן התפלה, כל אלו מותרים להתיישב בתוך ד' אמותיו של המתפלל. ובמקומות המיועדים ללמוד כגון בישיבה או בכולל והסתיימה שעת התפלה הקבועה אין צריך לעמוד בפני המתפלל.

כתבו הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו מחמת חולי וכן בימי התעניות מחמת הצום יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. מותר לשבת כנגד המתפלל כשבינו ובין המתפלל מפסיקה מחיצה שרחבה ד' טפחים (- 32 ס"מ) וגבוהה י' טפחים (- 80 ס"מ), כמו כן הדבר מותר כשיושב מאחורי וילון, בימה וכדומה, אולם כיסא גבוה או סטנדר אינם מועילים להפסיק בינו ובין המתפלל, כיון שאינם קבועים ולכן אין הם מתירים להתפלל כנגדו.

שכח לומר "יעלה-ויבוא" בברכת-המזון בראש-חודש, אם נזכר אחרי אמירת שם ה' של סיום הברכה ולפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן ראשי-חדשים לעמו ישראל לזכרון", אך אינו חותם "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי-חדשים", מפני הספק בדבר וספק ברכות להקל ואם נזכר אחר-כך אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול פת, חוזר.

כשם שבשבתות ובמועדים מזכירים את קדושת היום בתפלה, כך תקנו חכמים לומר בראש-חודש תפלת "יעלה-ויבוא" בברכת "רצה", ובברכת "בונה ירושלים" בברכת-המזון. שכח לומר "יעלה-ויבוא" בתפילת ערבית, אינו חוזר מפני שבזמן שהיו בית-הדין מקדשים את החודש, לא היו מקדשים אותו בלילה, וגם אם נזכר קודם מודים אינו חוזר מפני ההפסק. אולם בשחרית ובמנחה אם נזכר או הסתפק אם אמר, והוא אוחז לאחר "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יאמר "יעלה-ויבוא" לפני "מודים". ואם כבר התחיל "מודים" חוזר ל"רצה". ואם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני חוזר לראש התפילה ואינו אומר "ה' שפתי תפתח". אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר.

תקנו חכמים להודות ולהלל לה' באמירת פרקי ההלל שבתהלים, ברגלים שנקראו "מועד" ונאסרו במלאכה ואף התייחדו בקרבנותיהם. מעבר לתקנת קריאת ההלל ברגלים, נהגו ישראל לומר את ההלל בששת הימים האחרונים של פסח אף שלא התייחדו בקרבנות בפני עצמם כבחג הסוכות, וכן בראשי חודשים; ובכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם. ובחנוכה הנהיגו לומר הלל שלם מפני גודל הנס שאירע בו; ונחלקו הפוסקים לגבי הברכה על ההלל בימים שאין גומרים אותו. ולמעשה מנהג חסידים שמברכים על ההלל בתחילתו ובסופו בחשאי גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל, וכן המתפלל ביחידות מברך.

מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל עם הציבור לאחר תפלת שחרית, בכדי שיענה עמהם "הודו" ו"אנא-ה'" אחר שליח הציבור. ויש מי שאומר שהבא לבית הכנסת לאחר שהתפללו הציבור שחרית, ועומדים הם לקרות ההלל והוא לא התפלל שחרית, יקרא תחלה הלל עם הציבור ואחר כך יתפלל. אלא שעל פי האריז"ל יש להימנע מאמירת דברים שלא כסדרן, ויש אומרים אף שלא הייתה דעת רבותינו נשיאנו נוחה מכך. והטוב ביותר הוא להשתדל ולדאוג שיוכל לומר את ההלל בציבור אחרי שמונה-עשרה, וכך נהגו רבותינו נשיאנו בימים טובים, אף שבכל השנה היו מאריכים בתפלה שעות לאחר הציבור.

אין להפסיק באמצע הלל, אולם אם הפסיק ממשיך מהמקום בו הפסיק ואינו חוזר לראש ההלל. ומותר לענות בהלל רק על דברים שבקדושה שהתירו לענות בקריאת שמע, כיוון שהקורא את ההלל נחשב כאוחז באמצע הפרק עד סיומו. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, ואם דילג פסוק או תיבה אחת ונזכר אחר כך, עליו לחזור ולקרוא מהמקום שטעה.