הלכה יומית

חסידים הראשונים נהגו שלא לאכול פרי חדש ולא לרכוש בגד חדש בשלושת השבועות, בכדי שלא לברך עליהם "שהחיינו", שאין זה מן הראוי לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות. וכך למעשה פשט המנהג שלא לברך "שהחיינו" בימי בין-המצרים. ולגבי ברכת "שהחיינו" בשבתות של בין-המצרים אף שהיו שהקלו בכך, עפ"י האריז"ל אין לברך אף בשבת משום ששבועות אלו הם ימי פורענות, וכך מנהגנו למעשה שאין מברכים בשבת, בשונה מימי ספירת-העומר בהם מברכים "שהחיינו" בשבת; אולם מותר לברך שהחיינו בפדיון-הבן ולא יחמיץ הברכה.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. על משקל זה מובא בראשונים שלא לרחוץ בשבוע שחל בו תשעה-באב ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם בימים שבין י"ז בתמוז לר"ח אב עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז-בתמוז אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אלא שיש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית, בפרט בימים אלו שהנם ימי פורענות.

הרוכש או השוכר בית חדש רצוי שלא יעבור לדירתו בימי בין-המצרים עד חמשה-עשר באב, ומה טוב שידחה את העברת הדירה לחודש אלול שהוא חודש-הרחמים, אולם באם לא מתאפשר הדבר ימתין לפחות עד לאחר תשעה-באב, אם בכל זאת מוכרחים לעבור לדירה בימי בין-המצרים, אפשר להכניס לשם כמה חפצים לפני י"ז-בתמוז, כדי שייחשב שכבר נכנסו אז לבית; ככלל רצוי אף בשאר ימות-השנה להכניס לדירה תחלה סידור, חת"ת, לחם ומלח.

כחלק מהאבלות על חורבן בית המקדש אמרו חכמים: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ולפיכך אין עורכים בהם אירועים משמחים, ונמנעים אף ממשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו; ואסרו חכמים בשבוע שחל בו תשעה-באב לכבס בגדים -חוץ מבגדי קטנים כשיש צורך- וכן נוהגים שלא ללבוש בגדים מכובסים. ולמעשה כל דינים אלו שמנו חז"ל על שבוע שחל בו תשעה-באב נהוג להקדים ולאסרם מראש-חודש אב. בימים אלו אף ממעטים מבניין ונטיעה של שמחה. כמו כן כיוון שימים אלו הנם ימי פורענות, המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו בחודש אב, מפני שאז רע מזלם של ישראל והוא עלול להפסיד בדינו.

כתבו הראשונים שנהוג לאסור רחיצה אף בשבוע שחל בו תשעה-באב ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נהוג למעשה. איסור רחיצת הגוף לתענוג הוא אפילו כאשר רוחץ בצונן, אולם שלא למטרת תענוג, כגון לרפואה ולצורך מצווה, וכן המצטער מפני החום והזיעה מותר, אלא שיעשה זאת באופן שאינו מתענג מהרחיצה אלא יסתפק ברחיצה המינימלית להעברת הזוהמה. הרוחץ בכל ערב שבת מותר לרחוץ בחמין ראשו, פניו, ידיו ורגליו לשבת, והמנהג להקל לרחוץ כרגיל.

אסרו חכמים אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת של תשעה-באב. מפני שהינם משמחים, וכן משום שרוצים לסמל את בשר הזבחים וניסוך היין שבטלו מן המזבח. ואמרו חכמים שמן הדין היה ראוי לאסור בשר ויין עד שייבנה המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן אסרו זאת רק בערב תשעה-באב כאבלות על החורבן. אלא שאנו נוהגים כיום להחמיר ולאסור בשר ויין בכל "תשעת הימים" עד חצות יום י' באב. ולגבי שתיית יין בהבדלה, כתבו הפוסקים שנותנים לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע שטעם איסור שתיית היין הוא מפני שבטלו נסכי הקרבנות. אם אין תינוק כזה, ישתה המבדיל בעצמו.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו נחרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א – עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור בין חמין בין בצונן", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. בקשר לדין זה מובא בראשונים שלא לרחוץ לתענוג בשבוע שחל בו תשעה-באב, ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם לאחר י"ז בתמוז עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז בתמוז, יש מן האחרונים שכתבו לאסור רחיצה בבריכה שנועדה אך ורק לשם תענוג ובילוי, אלא שלמעשה אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אולם מובא בספרים שבימים אלו יש להישמר ביותר מפני הסכנה, לכן יש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית.