הלכה יומית

אסור להשתמש באור נרות חנוכה, ואפילו לצורך מצוה כתפילה או לימוד. ומספר טעמים נאמרו בדבר: משום ביזוי מצוה, שלא יהיו מצוות בזויות עליו; וכן בכדי שיהיה ניכר שהוא נר מצוה; ועוד – משום שחכמים תיקנו הדלקת נרות חנוכה משום הנס שנעשה במנורה, עשאוה כמנורת המקדש שאין משתמשים בה כלל. וכיוון שאין נהנים מאור הנרות נוהגים להדליק נר נוסף – והוא הנקרא "שמש" – כדי שאם יזדקק לאור ישתמש באור השמש.

אודות זמן הדלקת נר החנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מירב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" (לאחר שקיעת החמה), ומקפידים שהנרות ידלקו 50 דקות לפחות.

אם לא הדליק בתחלת הלילה, יכול להדליק כל הלילה – עד עלות השחר. ויזדרז להדליק בהקדם האפשרי. ולכתחילה יזהר להדליק לפני חצות הלילה. כשמדליק– בשעה מאוחרת (כשאין אנשים ברחוב) יברך רק אם בני ביתו ניעורים, או לפחות אחד מהם. אם לא הדליק לפני צאת הכוכבים – יתפלל מעריב לפני הדלקת נר חנוכה. אך אם אין לו כעת מנין, או שמתפלל במנין קבוע בשעה מאוחרת יותר – ידליק תחילה ולאחר מכן יתפלל במנין.

הנצרך לצאת בתחלת הלילה, ישתדל להדליק את הנרות בזמנם לפני היציאה (אף שמאוחר יותר יוכל להתעכב חצי שעה ליד הנרות, לכאורה הדלקה בזמנה עדיפה על ישיבה חצי שעה ליד הנרות), ורק אם לא מתאפשר להדליק בזמן – ידליק לאחר מכן. אך אין להדליק לפני השקיעה, (מלבד בערב שבת קודש). בשעת הדחק -כשלא יוכל כלל להדליק אחר כך- ידליק החל מפלג המנחה (שעה ורבע זמניות לפני השקיעה).

את נרות החנוכה בבית הכנסת מדליקים אחר פלג המנחה, ונהוג שההדלקה היא בסיום תפלת מנחה – אחרי אמירת קדיש "תתקבל" ולפני "עלינו לשבח". המתפללים לפני פלג המנחה לא ידליקו נרות בשעה זו, ולכן אם התפללו בערב שבת לפני פלג המנחה – ידליקו את הנרות לפני כניסת השבת, ואף אם אין עשרה באותה השעה – ידליקו, כיון שבסופו של דבר יגיעו הציבור לקראת "קבלת שבת" ויהיה מנין שיראו את הנרות.

בערב שבת חנוכה מדליקים בבית את נרות החנוכה החל מפלג המנחה (שעה ורבע זמניות לפני השקיעה); וכדאי ונכון לגמור את כל ההכנות לשבת לפני הדלקת נר חנוכה, כך שהדלקת נר חנוכה תהיה סמוך ככל היותר להדלקת נרות שבת. בערב שבת קודש יש לתת בנרות – לפני ההדלקה – די שמן כך שיוכלו לדלוק כשיעור בלילה, ואין מתעכבים ליד הנרות חצי שעה.

במוצאי שבת מדליקים את נרות החנוכה בבית הכנסת בסיומה של תפלת ערבית אחרי אמירת קדיש תתקבל, לפני "עלינו לשבח". (וגם במקום שנוהגים להבדיל בבית הכנסת – מבדילים לאחר הדלקת הנרות וסיום התפלה). אך בבית תחילה מבדילים, ואחר כך מדליקים את נרות החנוכה, ולאחר מכן אומרים "ויתן לך".

נוהגים שה"שמש" יהיה של שעוה. נוהגים להניח את השמש לצד הנרות, גבוה מהם. גם כשמדליקים נרות במשך היום (כגון: בבית הכנסת, באירועים וכנסים) מניחים 'שמש' לצד הנרות. כאשר מדליקים מספר אנשים באותו מקום, ראוי שיהיה לכל אחד שמש בפני עצמו. השמש ידלק לכל הפחות במשך הזמן המחויב לבעירת הנרות. ובערב שבת לוקחים שמש גדול יותר, שידלק לכל הפחות חצי שעה לאחר צאת הכוכבים.

מצוה להדר להדליק את נרות החנוכה במנורה נאה, משום "זה א-לי ואנוהו". המדליקים בחנוכיה בעלת קנים, כדאי שישתמשו בחנוכיה שקניה באלכסון כצורת המנורה שהיתה בבית המקדש, ולא בחנוכיה שקניה בעיגול. הנרות יעמדו בשורה ישרה – לא בעיגול, ולא נר יוצא מהשורה ונר נכנס, ויש שכתבו להקפיד שהנרות יהיו מונחים באותו הגובה, ובמרחק של כ-2 ס"מ בין נר לנר. כאשר מדליקים מספר אנשים באותו מקום, יש להניח את החנוכיות עם רווח בין זו לזו כדי שיהיה ניכר מספר הנרות שמדליקים באותו לילה. בלילה הראשון מניח את הנר בצד ימין של החנוכיה, ומלילה שני והלאה מוסיף לשמאלו את הנר החדש.

השמן והפתילות שנותרו בחנוכיה לאחר היום השמיני של חנוכה, אם לא התנה עליהם שאינו מַקְצֶה אותם – עליו לשרפם במדורה בפני עצמה. ואין להשהותם לשנה הבאה. אם הנרות דלקו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ולאחר מכן כבו – אין קדושה בשיירי השמן. אך יש שהחמירו בכך אם לא התנה בפירוש, ולכן אם רוצה להשתמש בשמן זה לכתחילה ראוי להתנות בפירוש שאינו מַקְצֶה שמן זה. השמן הנותר בבקבוק אין בו קדושה, ומותר ליהנות ממנו.

אמרו חכמים: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון", כלומר שמונת ימי החנוכה אסורים בהספד ובתענית. ונפסק להלכה כי המתענה בהם, עליו להתענות תענית על שישב בהם בתענית, כדין המתענה בשבת. וכן חתן וכלה ביום חופתם לא יתענו בימי החנוכה.

נאמר בגמרא שימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אך בשונה מפורים שבו אחת ממצוות היום היא לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה לא נאמר במפורש שיש חיוב לקבוע סעודה. בטעם הדבר ביארו הפוסקים, שכיוון שגזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה והמצוות, עיקר ההודיה לה' היא על ההצלה הרוחנית. ומכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצוה לקיים בחנוכה סעודות. והמנהג הוא לערוך סעודות ולשמוח ולהודות בהן על הניסים שהראה לנו ה' בימים ההם בזמן הזה, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצוה. ובדורנו עורר הרבי על כך שיש לנצל את ימי החנוכה לעריכת התוועדויות חסידותיות, ולדבר בהן אודות פרסום הניסים.