הלכה יומית

אמרו חכמים: "מלוה .. שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול .. וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי לכתוב שטר בעת מתן המעות. אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים. אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

נאמר בגמרא: "נתחלפו לו כלים בכלים .. בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בה". וכתבו הפוסקים, שאף מי שגילה שלקח בטעות את של חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. ואם עבר זמן רב שוודאי התייאש המאבד ממנו, ירשום את שווי החפץ ויניח את הסכום במקום השמור ויכול להשתמש בחפץ וכשיבוא המאבד ייתן לו את הכסף. ויש שכתבו שבכלים שאין מקפידים האנשים כמטרייה, אם הוחלפו בטעות, בינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. אולם מאדמוה"ז נראה שמחמיר בכך. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חכמים, "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". מכאן האיסור ללכת להתדיין בפני ערכאות של גויים, ובכללן בתי המשפט האזרחיים שאינם דנים על פי דיני התורה. לדעת הרבה פוסקים איסור זה הינו מן התורה. ומשום מכך על כל טענה ותביעה ממונית שבין אדם לחברו יש לבוא לדון עליה בדין תורה בפני בית הדין. במידה וידוע בבירור שהנתבע לא יתייצב בפני בית הדין, יש שכתבו שהתובע יפנה תחלה לבית דין לפני ההליכה לבית המשפט וייטול מהם את הרשות לכך. אולם יש פוסקים שהקילו בכך, אלא שראוי לכל הפחות להתייעץ על כך תחילה עם דיין מומחה.