הלכה יומית

יש שכתבו שמותר לבן להביע דעה הפוכה מדעת הוריו כאשר אינו בפניהם. וכן כאשר כותב את דעתו, זה נחשב שלא בפניהם ומותר הדבר כל עוד ולא יגיעו הדברים לידי הוריו. אבל בפני הוריו אסור לסתור דבריהם אפילו בדברי תורה, אולם אם נוגע הדבר באותו הרגע לפסק הלכה – מותר לבן לומר את דעתו כאשר יודע שההלכה כדבריו, כדי שלא יצא מכשול.

כל יהודי – בין בעל השדה ובין אדם אחר, בין עני ובין עשיר – רשאי לקטוף מעט מפירות שביעית, בכמות סבירה המיועדת לאכילה עבורו ועבור בני ביתו. ולאחר שאדם אחד נטל פרי והכניסו לכליו – זכה בו ונעשה שלו לכל דבר. מעתה אסור לאדם אחר ליטלו ממנו. פירות אלו מותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר ובלבד שינהג בהם קדושת שביעית.

כותב כ"ק אדה"ז שבשבת קודש בעלות המנחה יש לעסוק בהלכות שבת, כיוון שהלכות רבות לשבת, ובקלות יכול האדם להיכשל מחסרון ידיעה, ובפרט באיסורי מוקצה, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ומבאר הרבי שמזמנו של משה רבינו נקבע שיום השבת הוא היום בו מקהלים קהילות לדרוש בתורה, וכפי שמשה התחיל ללמד בצווי של שמירת השבת כיוון שזהו עניין שהזמן גרמא, ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים שביום השבת מתקהלים כל בני ישראל ועוסקים בתורה בעניינים שהזמן גרמא החל מהלכות שבת, פרשת השבוע וענייני המועדים החלים בשבוע זה וכיוצא בזה, ופוסק אדה"ז כי בעת השיעור כולם יהיו נוכחים ואין להיעדר משמיעתו.

כיוון שיש לאפשר את הגישה לשדה במשך כל שנת השמיטה, לכן אסור לבנות בשנת השמיטה גדר סביב השדה. ואם כבר ישנה גדר סביב שדהו – המפרידה בין שדהו לשדה חבירו, ונפרצה גדר זו – יש אומרים שמותר לתקן את הפרצה בשנת השמיטה, אך דעת רוב הפוסקים לאסור.

בשנת השמיטה אסור מן התורה לזרוע (ולעשות שאר מלאכות) בעציץ נקוב (שהנקב בתחתיתו יותר מ1 מ"מ) העומד תחת כיפת השמים. ומדברי סופרים אין לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב. כמו כן אין לזרוע בעציץ, אפילו מוגבה מהקרקע. וכתבו הפוסקים שעציץ נקוב, אפילו עומד על גבי קרקע מרוצפת, יש להחשיבו כדין עציץ נקוב.

עציץ נחשב "אינו נקוב" רק אם הוא עשוי מפלסטיק קשיח, זכוכית או מתכת. אך העשוי מחרס או עץ – אף אם הוא אטום – דינו כנקוב. עציץ ש"אינו נקוב" נחשב רק אם אין נופו (ענפיו וכו') מאהיל על קרקע החצר. על אף שאסרו חכמים לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב, עם זאת במצבים מסוימים דיני עציץ שאינו נקוב קלים יותר כפי שיתבאר אי"ה להלן בהלכות הבאות.

נחלקו הפוסקים לגבי עציץ שאינו נקוב העומד בתוך הבית (המוקף במחיצות ותחת קורת גג), האם יש היתר למלאכות שביעית שם. למעשה רבים כתבו שהעושה בו מלאכה אין מוחים בידו, ויש שהתירו אף לכתחילה לעשות בהם כל מלאכה (להשקותם כרגיל, להוסיף בהם אדמה ואפילו לשתול בהם בשנת השמיטה עצמה). ויש לסמוך על דבריהם בעת הצורך באם ישנו דבר המפסיק בין העציץ לבין הקרקע כגון צלחת פלסטיק או מתכת, אך לא חרס ועץ.

אין ליצור נקב בעציץ שאינו נקוב – אף אם זרעו בו לפני שביעית. כמו כן, עציץ נקוב שיש מחיצה המפרידה בינו לבין הקרקע, אין לסלק מחיצה זו בתוך שנת השמיטה (כי על ידי כך מתחיל לקבל חיותו מהקרקע). מותר לסתום את הנקב בעציץ הנקוב. אך אסור להחזירו אחר כך למצב נקוב.

אין להוציא עציץ מחוץ לבית ואפילו אינו נקוב, וכן אין להוציאו למרפסת שאינה מקורה או להסיר את הגג מעליו. אם נצרך להוציא עציץ אל המרפסת, יעטוף אותו תחילה היטב מכל צדדיו בניילון או בנייר כסף. והעברת עציץ ממקום למקום בתוך הבית (על גבי אותו סוג ריצוף), מותרת.

הסרת אבק מן העלים – מותרת. אין לפתוח חלון במיוחד כדי שיכנסו קרני השמש או אוויר לצמחים אלא אם כן יינזקו הצמחים בלי זה. ואם פותח לצרכו – מותר בכל אופן, אף שעל ידי כך ייכנס אור ושמש לצמחים.

אמרו חכמים שבכל שבת באה נשמה יתירה, ועם צאת השבת מסתלקת. ובכדי להשיב את הנפש שהיא דואבת על הנשמה יתירה שהלכה, מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב. ועל כן הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי-שבת. אלא שאם אין לו בשמים – אינו צריך לחזר אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצוות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש.

כל ריח שמברכים עליו – יכול להריח בו במוצאי-שבת, ואף אם אינו מין בושם, אלא פרי מאכל. ונהוג לברך ולהריח בצפורן. אין מברכים על ריח שאינו עיקר כגון בגד שספג ריח בשמים, וכן על מיני טבק שספגו ריח – אין מברכים. בשמים שאינם עשויים בשביל להריח בהם, אלא כדי להעביר ריח רע, וכיוצא בזה אם הריח בהם במוצאי-שבת לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים.