הלכה יומית

חפצי מצווה לאחר מצוותם אף שאין בהם קדושה, אמרו חכמים: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, ראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת , על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. וכן יש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה ועם הלולב, או להסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב, וכן לעשות סמניה לספר מחוטי הציצית.

אמרו חכמים שעל האדם להקפיד שיסדר את שלחנו בערב שבת עבור ליל שבת, כך שהשולחן עליו אוכלים את סעודות השבת צריך להיות מסודר מבעוד יום. כמו כן נהוג לפרוס על גבי השלחן מפה, ולמעשה כותב אדה"ז שראוי שיהיו על השלחן (שאוכלים עליו) שתי מפות (אחת על השנייה), בכדי שגם כשיסירו מפה אחת לנקותה, לא ישאר השלחן ללא מפה, ובזמנינו שיש מפת ניילון יכולה היא לשמש כמפה העליונה.

טוב לפנות קורי עכביש מהבית בערב שבת מבעוד יום (ובתורת החסידות מבואר שעל פי פנימיות העניינים פינוי קורי עכביש הוא בכדי שלא תהיה יניקת החיצונים). כמו כן יש לנקות את הבית בערב שבת, וכן בשבת עצמה יש להשתדל שלא ללכלך את הרצפה, ובאם נפלו לכלוכים בסעודה על הרצפה יש לטאטא אותם לאחר הסעודה בכדי לשמר את ניקיון הבית במהלך השבת.

מסופר בגמרא על גדולי האמוראים שהיו טורחים בגופם לכבוד השבת, שהיו מכינים ומסדרים את הבית לשבת בכל יום שישי בפינוי כלי החול, והכנסת כלים, בגדים והמאכלים החשובים של שבת – ובכך הראו את חשיבות כבוד השבת בעיניהם, כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה זאת בכך שהוא מרבה בטורח לכבודו. וכותב אדה"ז שמהם ילמד כל אדם לטרוח בעצמו לכבוד השבת כי זהו כבודו – שמכבד השבת.

דנו הפוסקים אודות הזמן הראוי להכנת הבית לשבת, יש שכתבו שהזמן הנכון לעשות זאת הוא ביום שישי לאחר פלג המנחה (שעה ורבע (זמניות) לפני השקיעה), בכדי שיהיה סמוך לערב ובכך יהיה ניכר שעושה זאת לכבוד השבת. אולם בפועל כתבו האחרונים שניתן לעשות זאת אף בבוקר כל עוד ניכר שעושה זאת לכבוד השבת. ובמצב שהדברים מתלכלכים כאשר עושים אותם מוקדם, ודאי עדיף לעשותם סמוך לשבת עד כמה שאפשר.

יש לפנות בערב שבת כל דבר המוקצה ממקום שיש חשש שמא יבואו לטלטלו בשבת, וכן לדאוג להכין את כל צרכי השבת כגון טבילת כלים, פתיחת אריזות שאסור לפתחם בשבת, הכנת המקרר ושעוני שבת. ובכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת כראוי, אסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות (החל מ"מנחה קטנה" – שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום), ומלאכה שהיא לצורך השבת – מותר לעשותה עד כניסת השבת (ואם ניכר שהיא לשבת (כתספורת) מותר לקחת שכר, ואם לא יעשה בחינם).

אף שאסור לאדם להתפנות לעיסוקיו קודם שיתפלל תפלת שחרית, כמו שאמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל" – בכדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל, ובפרט אם כבר עלה עמוד השחר; עם זאת, קניית צרכי שבת בערב שבת מותרת קודם התפילה, אם יתכן שלא יהיה מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת שמע בזמנה וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

ימי חודש אלול מסוגלים הם במיוחד לתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל ארבעים יום לאחר מתן תורה: בשעת החטא התעורר חרון אף מלמעלה על כך, משה רבינו העתיר בתפילה והזכיר זכות אבות והצליח לעכב את העונש. אולם גם לאחר רדתו מההר ושבירת הלוחות, עדיין היה על משה רבינו להמליץ טוב על ישראל, ולכך שב ועלה להר סיני. היה זה בראש חודש אלול בו עלה משה רבינו להר בפעם השלישית והחל משה רבינו בסדר של תפלות ובקשת סליחה ורחמים, עד שביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם כי ה' יתברך סלח להם. כך שארבעים הימים שמתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה ולחשבון נפש.

בתפילת שחרית רק השליח ציבור אומר 'עננו' בחזרת הש"ץ בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו', ואם שכח אומרה בברכת 'שמע קולנו' לפני המילים 'כי אתה שומע', וחותם את הברכה 'ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח לאמרה גם שם – יאמר אותה כברכה בפני עצמה, אחר 'שים שלום'. בתפילת מנחה אומרים 'עננו' בשומע תפילה, ובחזרת הש"ץ אומר הש"ץ 'עננו' בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. יחיד ששכח לומר 'עננו' בתפילתו – יאמרו אחר 'אלקי נצור', לפני 'יהיו לרצון' השני, ללא חתימה. לא נזכר עד אחר שסיים תפילתו – לא יחזור.

מי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת שמע אלא עומד מחמת סיבה אחרת, וניכר הדבר שאינו עומד במיוחד לפני שמגיע לקריאת שמע, אלא היה עומד מתחילה והגיע לקריאת שמע, ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, מותר לו להמשיך לעמוד, מפני שאינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים.

קריאת התורה קוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם ישנם רק שלושה שמתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו לעלות וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה. בקריאת הפסוקים 'שוב מחרון אפך', 'ה' ה' א-ל רחום' ו'וסלחת לעוננו' – אומר תחילה הציבור בקול רם, והבעל קורא אחריהם . העולה לתורה, יתחיל לאמרם עם הציבור וישתדל לגמרם יחד עם הבעל קורא.

אמרו חכמים: "אגרא-דתעניתא צדקתא", כלומר שעיקר השכר שמקבל האדם על התענית הוא תמורת הצדקה שמפרנס בה את העניים במוצאי הצום. ומבאר המהרש"א שכיוון שכתוצאה מהתענית חסך אדם כסף בכך שלא קנה מוצרי אכילה לסעודתו, לכן יש לתת את סכום עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול לצדקה, בכדי שלא יהנה מן הצום. נהגו לתת את כספי "אגרא-דתעניתא" לפני תפלת המנחה, כנרמז בהפטרת הצום "שמרו משפט ועשו צדקה", בהזדמנויות רבות עורר הרבי על חשיבות המנהג, וכי ביום התענית יש להרבות בנתינת הצדקה הן בכמות, והן באיכות. כמו כן מעורר הרבי על המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה.