הלכה יומית

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ויודע שלא יוכל לקרוא קריאת שמע אחר זמן "משיכיר" שהתבאר בהלכה הקודמת, יקדים לקרוא את שמע מזמן עלות השחר, כיוון שבמקום אונס העמידו חכמים את דבריהם כדברי תורה שמשעלה עמוד השחר הוא זמן קריאת שמע. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו.

זמן קריאת שמע של שחרית נמשך מנץ החמה עד סוף שלוש שעות (זמניות) של היום, שכן ישנם אנשים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות של היום, וכפי שחכמים ציינו שזוהי שעת קימה לבני מלכים. ואמרו חכמים שוותיקין היו מהדרים לקרוא קריאת שמע של שחרית מעט לפני הנץ החמה. אך מי שאינו יכול לקיים מנהג זה נכון שיקרא לפחות פרשה ראשונה לפני הנץ, ואם לא הספיק – יקדים לקראתה כל מה שיוכל. מי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, אינו יכול להשלימה.

לכתחילה יש לקרוא את קריאת שמע תוך סדר התפלה עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפילה, אך זאת רק כאשר יודע הוא בוודאות שלא יעבור זמן קריאת שמע עד אז. אולם מי שיש לו ספק האם יספיק לקרוא קריאת שמע בזמנה בתוך תפלתו, וירא שעד שיתפלל יעבור זמן ק"ש, יקרא את שלשת פרשיות קריאת שמע קודם התפילה (ויכפול בה את ג' התיבות "אני ה' אלקיכם"), ויכוון בקריאתה שאם יעבור זמן ק"ש יהיה יוצא בזה ואם לאו יהיה כקורא בתורה.

אמרו חכמים: "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" וכן נפסק להלכה שצריך להתפלל תפלת שחרית עם תפילין בכדי שיקרא ק"ש ויתפלל ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, ולא "יעיד עדות שקר בעצמו". בקריאת שמע קטנה שקוראים קודם התפלה בכדי שלא להפסיד קריאת שמע בזמנה, יש שנהגו לקרוא אף אותה עם תפילין, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אלא שלמעשה המנהג הנפוץ בין רוב אנ"ש בזמננו לקרוא קריאת שמע קטנה זו שקודם התפילה ללא תפילין, והרבי יישב מנהג זה.

נפסק להלכה שלפני קיום מצוה שתלויה בזמן אין לאכול ולהתעסק בדברים אחרים עד שיקיים המצווה. ונחלקו הפוסקים האם דין זה חל בכל המצוות התלויות בזמן, או רק על מצוות מסוימות עליהן נאמר דין זה במפורש (כגון מצוות תקיעת שופר ולולב). אלא שבקריאת שמע מעבר לחביבותה של המצווה, יש בה עניין קבלת עול מלכות שמיים, ולכן האוכל לפניה עובר על איסור ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך (גאיך – לשון גאווה) אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמיים?! ועל כן נוהגים למעשה שלא לאכול קודם קריאת שמע, אף שמנהגנו לטעום קודם התפלה, נהוג לקרוא תחלה את פרשיות קריאת שמע ואחר כך טועמים כהכנה לתפלה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", ומכך למדו חכמים שהקונה כלי מן הנכרים חייב להטבילו – להוציאו מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ולכן כלי שיוצר ע"י גוי או בבית חרושת שהיא בבעלות של גויים, וכן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. ולגבי טבילת כלים בשבת נחלקו הפוסקים האם הדבר מותר, או שאסור מפני שטבילת הכלי נחשבת כתיקונו והכשרתו לאכילה. ולמעשה כותב אדה"ז שירא שמיים לא יטבול כלים בשבת אלא ישתמש באחת העצות שיפורטו להלן.

זמן בין השמשות שהוא הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, אף על פי שאסור בעשיית מלאכה, מכל מקום אם לא הטביל כלים מבעוד יום – מותר בבין השמשות להטביל את הכלים שיש לו צורך בהם לשבת כאשר אין לו כלים אחרים. כמו כן, מי שכבר קיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, בוודאי מותר לו לומר ליהודי אחר שיטביל עבורו את כליו.

אף על פי שלמעשה נזהרים שלא להטביל כלים בשבת משום שטבילתם מכשירה אותם לשימוש ונחשבת כתיקון כלי בשבת. עם זאת, מי שהטבילם בשבת אין קונסים אותו שלא להשתמש בהם באותה השבת, כדין העושה מלאכה בשבת שאסור לו ליהנות ממנה עד מוצאי שבת, כיוון שבהטבלת כלים יש הסוברים שהדבר מותר אפילו מלכתחילה; אלא שמי שעבר והטבילם במזיד לא ישתמש בהם בשבת.

כשבוחרים שליח ציבור בכל ימות השנה צריך שיהיו בו כמה תכונות: שיהיה הגון – שלא יצא עליו שם רע כ'בעל עבירה'. דהיינו, שלא עבר עבירה במזיד הנחשבת לחמורה בעיני הבריות. וכן שיהיה עניו ומרוצה ומקובל על הציבור. וכן שיהיה קולו ערב, ושיהיו פסוקי התפילה סדורים בפיו. באם לא מוצאים שליח ציבור עם התנאים הללו, הרי "כל ישראל בחזקת כשרות", והעיקר שיהיה ברצון הקהל – ויש ליזהר ביותר שלא לבוא לידי קטטות ומריבות בעניין זה.

את ברכת המזון תקנו חכמים שתיאמר על הכוס דרך כבוד ושבח כמו שירה הנאמרת על היין. ואף שאין צריך לחזר אחר יין לשם כך, עם זאת, כשיש יין, זוהי מצווה מן המובחר. וב"היום יום" כותב הרבי שלמנהגנו "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". וכ"ז בזימון, ולגבי יחיד – כותב אדה"ז שעל פי הקבלה נכון שלא לברך על הכוס כלל ביחיד.

שליח הציבור צריך לעבור בכל שנה ובפרט בימים הנוראים על התפילות ובפרט על הפיוטים, על מנת לדעת לכל הפחות את פירוש המילות. ובאם אפשר, ילמד גם את דרשות חז"ל וביאורי החסידות על קטעי התפלה. כמו כן ראוי לש"ץ לטבול לפני התפילה, ובאם אינו יכול – לכל הפחות ישתדל לטבול בערב ר"ה וערב יו"כ.

מראש חודש סיון עד י"ב בו, ועד בכלל , אין אומרים תחנון. מיום זה ואילך, יש להוסיף יותר באהבת ישראל ואחדות ישראל. כמו כן הרבי מעורר על כך שכדאי ונכון שיתחילו מר"ח סיון ללמוד את הדרוש הנדפס בתורה אור – ד"ה 'בחודש השלישי' בתחילת פרשת יתרו, ולהמשיכו בימים הבאים, ולהסבירו לכל אחד ואחת ואפילו טף, כל אחד לפי דרגתו.