הלכה יומית

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שהיא שינה של שעה שלימה. ולמעשה כתבו הפוסקים שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

ביקור במרכזים רפואיים עבור כהנים, עשוי להיות כרוך באיסורים שכן הזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת ואף שלא להיכנס לחדר בו נמצא המת ('אוהל המת'). הדבר תלוי בשאלות רבות ולמשל האם רוב המאושפזים הנם יהודים או גויים (כגון בחו"ל), ועל כן כהן הנדרש לבקר בבית רפואה בעבורו או לשם ביקור קרוביו ישאל רב מורה הוראה, ויעשה זאת על פי הנחייתו.

על אף שהסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יתכן שיש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות מתים במהלך הלימודים, איסור זה קיים גם בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכוהן לשמש אח במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש עם הנהלת המרפאה, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

אסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, וכפי שמסופר בגמרא שרב פפא לא הניח לבנו אפילו להוציא לו קוץ, שמא יצא ממנו דם ויכשל בחבלה באביו. וכתבו הפוסקים שאף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון סביר ובטרחה סבירה, יתאמצו בני המשפחה להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו.

נאמר: "כתוב לך את הדברים האלה " ודרשו חכמים: "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה". בטעם האיסור יש שביארו שהוא מתוך החשש שמא ישנה מלשון הכתוב כאשר אינו קורא מתוך הכתב. ויש שכתבו שהוא משום שבתורה שבכתב ישנם דברים שניתן לראותם רק מתוך הכתב וכמו אותיות רבתי שבספר-התורה והאותיות הזעירות וכן אותיות יתירות או חסרות, שלכולם משמעות עמוקה ותלויים בהם תלי תלים של הלכות, וכשאומר את הפסוקים בעל-פה לא יורגשו אותיות אלו ונמצא מחסר מן התורה חלילה. ולכן יש להיזהר שלא לומר בעל-פה פסוק מתורה שבכתב, וכך מצינו שנוהג הרבי שמקפיד שלא לומר את הפסוק בשלמותו בעל-פה או שמשנה מעט את לשון הפסוק.

על אף איסור אמירת תורה שבכתב בעל-פה, כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת-הים וקריאת-שמע מותר לאומרם בעל-פה. אולם דברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לאומרם בעל-פה גם אם הם שגורים בפיו. אך אדם שהוא כבד ראיה ל"ע או הנמצא במקום חשוך ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב, רשאי לומר פסוקים בעל-פה, בכדי שלא יתבטל מדברי-תורה ותפלה.

נוהגים לומר בתום תפלת שמונה-עשרה, קודם "יהיו-לרצון" השני, פסוק המתחיל באות מתחלת שמו ומסיים באות מסוף שמו, ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם פסוק אחר, וכמה סגולות קשורות במנהג זה להינצל ביום הדין, ואף נשים נוהגות בכך, ומצינו שהורה הרבי לכמה אודות מנהג זה תוך הכוונה לפסוק אותו עליהם לומר בהתאם לשמם. כמו כן כותב הרבי שחסידים נוהגים אף לומר את הפסוקים השייכים לשמותיו הק' של הרבי. באמירת פסוקים אלו יש מן הפוסקים שהעיר שאם פסוקים אלו אינם שגורים בפי-הכל עדיף שלא לאמרם בעל-פה מפני שהם בכלל "דברים-שבכתב", אלא שלמעשה המנהג להקל בזה וכמה טעמים נאמרו על-כך.

יש שהתירו לומר תהלים בעל-פה כיוון שמטרתם לעורר רחמים ולכן דינם כתפלה השגורה בפי-כל ומותר לאומרם בעל-פה. אלא שלמעשה יש לחלק בין פרקי התהילים שבפועל שגורים בפי-הכל ואמנם נחשבים כתפלה, לבין חלקו הגדול של ספר התהילים שאינו שגור בפי-כל, ולכן למעשה יש להחמיר ולומר תהילים מתוך הספר, ורק פרקים השגורים כמזמור כ' וכדומה ניתן לומר אף בעל-פה, וכשאין תחת ידו תהלים יכול לומר אף את יתר הפרקים בעל-פה.

נהוג בתלמודי תורה וכדומה לשנן עם התלמידים בעל-פה את הפסוקים הנלמדים, כמו-כן כותב אדה"ז שיש להשתדל לחקוק במח הזכרון את חמשת חומשי-התורה, וכתבו הפוסקים ליישב הנהגה זו שאין בה משום האיסור של "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה", ובארו מכמה טעמים להתיר את הדבר. ולגבי שירת האזינו מציין הרבי שישנו מנהג ללומדה ולשננה בעל-פה ולאמרה מזמן-לזמן, ויש לכך רמז מן הנאמר עליה: "שימה בפיהם", ששירה זו צריכה להיות שגורה בפי-כל אדם.

מעבר לאיסור השחתת וביזוי המאכל, אף אסור לעשות בו שימוש שיאסור את המאכל מסיבה סגולית, ולכן אסור לנגוע במאכלים ומשקים לפני נטילת הידיים הראשונה של הבוקר. וכן אין לישון על מיטה שיש תחתיה מאכלים, כמו כן אין לקלף שום ובצל וביצה כאשר יודע שיעבור עליהם הלילה ותהייה מניעה לאכלם, וכדומה. ולגבי הכנסת דברי מאכל לבית המרחץ או לבית הכסא כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין בזה איסור שהרי המאכל אינו נאסר בכך, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מכך, ובעת הצורך יש לעטפם תחלה.

אסור לשבת על תיק או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך. כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל דברים שאין חשש שימאסו בנפילתם כגון שקדים ודברים העטופים מותר לחלקם על ידי מסירתם בזריקה, וכפי שנהגו ישראל לזרוק סוכריות באירועים שונים. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, מפאת חשיבותו.

גם כאשר אין בזריקת שיירי מאכל איסור בל-תשחית, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולים משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם. אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. אך כאשר נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אין איסור לאבדם אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות, לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים.