הלכה יומית

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

מובא בדרושי חסידות שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה, וזהו מהטעמים לכך שעל פי מנהגנו, בסדר התקיעות של חודש אלול ישנם כל סוגי הקולות של ראש השנה, וסדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.

כיוון שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה לכן ראוי להקפיד בהם שיהיו כפי דיני התקיעות שבראש השנה, אמנם, כיון שמקור תקיעה זו הוא ממנהג בלבד, הרי בדיעבד אין בכך קפידא אם לא דייק בכל הפרטים. ולגבי עמידה בשעת התקיעות, אף שבפשטות אין הכרח בכך, מי שיכול בקלות ראוי שישתדל לעמוד.

יש שכתבו שתקנת תקיעת שופר בחודש אלול נתקנה רק בציבור, ועל כן כתבו הפוסקים שלכתחילה ראוי לשמוע את התקיעות הללו עם המניין – בציבור ולא לצאת מבית הכנסת קודם התקיעות בהסתמך על התקיעות שעתיד לתקוע לבני ביתו בבית. אך למעשה מי שמפני סיבה כלשהי לא שמע את התקיעות בציבור ישתדל לתקוע או לשמוע את התקיעות ביחידות.

זמן התקיעות בחודש אלול הוא לאחר תפילת שחרית. אולם אם מסיבה כלשהי לא תקעו לאחרי תפילת שחרית – יתקעו לאחר תפילת המנחה, וכך נהגו פעמים רבות – בקביעות דומה – לתקוע בשופר במהלך כינוסי ילדים ב-770 לפני הרבי. וכן נוהגים לזכות בזה יהודים יחידים שלא שמעו במשך היום את התקיעות, וניתן לתקוע במשך כל היום, אך בלילה יש להימנע מתקיעת השופר מפני שאז מדת הדין שולטת, ויש שכתבו שלא לתקוע בלילה אפילו בכדי להתלמד.

בכל יום חול במהלך חודש אלול תוקעים בשופר חוץ מערב ראש השנה שבו אין לתקוע אפילו בביתו כדי להתלמד, אלא בחדר סגור, בין הטעמים שנאמרו על כך שאין תוקעים בערב ראש השנה הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, ויסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו.

מעיקר הדין מותר לאישה להיבדק אצל רופא; מכיוון שהוא טרוד באומנותו ולא יבואו לדבר עבירה – אך זאת בתנאי שמקפידים כראוי על דיני ייחוד, ואם לא הדבר אסור. ויש המחמירים בכך לכתחילה, אך הדעה הרווחת שמותר לאשה להתרפאות אצל רופא וכמסופר בגמרא על "אומן" המקיז דם שטיפל אף בנשים, וציינו חכמים לשבח את צניעותו כשהיה מקיז דם לנשים והיה מכסה את זרוען. אלא שככל שהדבר ניתן, ראוי לה לאישה ללכת להיבדק אצל רופאה, או לחילופין אצל רופא ירא-שמיים, אם אינם מומחים פחות.

אמרו חכמים: "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע"; היינו שמעיקר הדין יש לבדוק את המזוזה בבית הפרטי פעמיים בשבע שנים, אלא שכתבו הפוסקים שמזוזה הקבועה במקום שעלול להיחשף לרטיבות יש לבדקה בתדירות גבוהה יותר, שמא מחמת הרטיבות נפסלה חלילה. ובדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקת המזוזה לכל הפחות פעם בשנה, בהקשר לכך הביא הרבי את דברי המכילתא על הפסוק "מימים ימימה" – "שצריך אדם לבדוק את תפיליו פעם אחת לי"ב חודשים" וכיוון שהוקשו מזוזות לתפילין, אף המזוזה נבדקת פעם בי"ב חדשים; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

אסור לקחת מזוזה שהייתה בפתח החייב מן התורה ולקבעה בפתח החייב מדרבנן. ועל כן כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם.

מצוה מן המובחר לקדש על היין גם ביום השבת, ומי שאין לו יין לקידוש יום השבת (או שקשה לו לקדש על היין) יקדש על חמר מדינה (משקה חשוב שמהווה תחליף ליין כגון תה) ולא על הפת, ואף שבקידוש הלילה כשאין יין מקדשים על הפת, שונה הדבר בקידוש היום שעדיף לקדש על חמר מדינה – שכן בקידוש בלילה יש נוסח ברכה לקידוש השבת, אך ביום (שאין נוסח זה רק ברכת הנהנין) אם יברך על הפת, לא יהיה היכר לקידוש (שאף בלא קידוש היה מברך ברכת הפת). ועל פי הוראת הרבי יש להימנע מקידוש על 'משקה' גם כשאין יין, ועל כן יקדש על חמר מדינה ולא על 'משקה'.

לפני שקובעים את המזוזה יש לוודא שהיא מוגנת ומבודדת מחום השמש, ומזוזה החשופה לגשם, יש לקבעה בבית מזוזה ללא חריצים וחיבורים, ולעטפה בניילון "נושם" (כגון ניילון 'מרשרש') היות והקלף הינו עור מן החי הרי הוא פולט לחות, וכשהלחות אינה יכולה להתאדות יש חשש למחיקת האותיות חלילה. כשמכניסים את המזוזה לבית המזוזה, יש להשגיח שלא נותרו במזוזה סימני ההגהה. גם כשנכתב מבחוץ "נבדק"/"מוגה"/"כשר", אף שלא נפסל, מ"מ יש למחוק לפני שקובע המזוזה בפתח. וכן אם הודבקה במזוזה מדבקת אישור הגהה, יש להסירה לפני הקביעה.