עש"ק פרשת האזינו ה'תשע"ט

מלאכת הַדָשׁ היא אחת מל"ט מלאכות המשכן, מלאכה זו נועדה לפרק את התבואה מקליפתה, באמצעות הדריכה עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת, ואף תולדתה – הסחיטה, אסורה. שכן, הסחיטה מביאה לתוצאה זהה – פירוק שני דברים חלוקים זה מזה, וכך גם הסחיטה מפרידה את הנוזלים מהדבר הנסחט. משום-כך אסור לסחוט מטלית או מטפחת נייר לחה בשבת וביום טוב, כדי לנקות בעזרתה דבר מה. שהרי הסוחט מעוניין במים הנסחטים בכדי לנקות באמצעותם, וכיוון שכוונתו בסחיטה להפריד את הנוזל מן הבד, לכן פעולה זו אסורה. ובהלכה הבאה יתבאר אי"ה אודות השימוש במגבונים בשבת.

הכלל ההלכתי קובע שכשישנו ספק בדברי חכמים ההלכה היא להקל; לכן כשישנו ספק האם צריך לברך ברכה מדרבנן אסור "להחמיר" ולברך מספק, כיוון שבכך נכנס הוא לספק איסור ברכה-לבטלה, ולכן מעיקר-הדין מותר להמשיך באכילה אף שיש ספק האם ברך. אולם מי שבכל זאת רוצה לנהוג לפנים-משורת-הדין, ימנע מהמשך האכילה. או שישמע את הברכה ממישהו אחר שמברך ויתכוון לצאת מברכתו, וכן יכול הוא לאכול מאכל אחר שלא היה בדעתו לאוכלו, וברכתו היא כברכת המאכל הראשון, ויפטור אף את המאכל הראשון מספק.

מן הפסוק: "יימלא פי תהילתך", למדו חכמים שהברכות צריכות להיאמר בפה-מלא, ולכתחילה יש לברך כשהפה נקי לגמרי; ונפסק להלכה שמי ששכח והכניס לפיו משקה ללא ברכה, עליו לפלוט אותו ולא ליהנות ממנו בלי ברכה. אולם במקרה שהמשקה הזה נחוץ ביותר, ואין לו עוד ממנו ולכן אינו יכול לפלוטו, בולעו ואינו מברך עליו, אלא יהרהר במחשבתו את הברכה כשהמשקה בפיו.

מי שהכניס לפיו דבר מאכל ונזכר שלא ברך עליו, לכן אם מאכל זה אינו נמאס כשמוציאים אותו מהפה, יש להוציאו ולברך עליו ואז לאוכלו. אולם אם המאכל רך ונמאס בפליטתו, יש לסלקו לצד אחד בפה ולברך. ואם הפה מלא במאכל ואינו יכול לומר את הברכה בבירור, עליו לפלוט מפיו את המאכל או חלק ממנו בכדי שיוכל לברך, וימשיך באכילתו.

בגמרא נשאלה שאלה אודות מי שנזכר בתום אכילתו שלא ברך ברכה-ראשונה האם רשאי להשלימה לאחר שסיים אכילתו. בתגובה על-כך השיב רב חסדא במשל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף"?! כלומר, האוכל בלא ברכה, יעבור על עוד איסור של "ברכה-לבטלה"?! ולמעשה נחלקו הפוסקים האם ברכה-ראשונה הנאמרת לאחר האכילה נחשבת כ"ברכה-לבטלה", יש שמדמים זאת לברכת-המצוות וסוברים שניתן לברך את הברכה-הראשונה רק קודם הנאה ולא לאחריה, אולם יש הסוברים שניתן להשלימן אף לאחר האכילה או השתייה, ולמעשה, הנזכר שלא ברך לאחר שסיים לאכול, טוב שיאכל עוד מעט מן המאכל ויברך עליו ובכך ייצא לכל הדעות.

כאמור על ברכות דרבנן חל הכלל "ספק ברכות להקל" ולכן לא יברך, אולם מי שאכל לחם לשובע, שחייב הוא בברכת המזון מן התורה, ומסופק הוא האם בירך, כיוון שספק דאורייתא לחומרא, לכן עליו לברך ברכת המזון מספק. אלא שכשמברך ברכת המזון מספק יברך יחד עמה אף את ברכת "הטוב-והמטיב", על אף שהיא מדרבנן, כיוון שתקנת חכמים היא שבכל פעם שמברך ברכת-המזון יברך ארבע ברכות.

אודות שיעור הזמן בו ניתן עדיין לברך ברכה-אחרונה אמרו חכמים שרשאי לברך כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה. ולכן נפסק שהאוכל לחם לשובע רשאי לברך ברכת-המזון עד לרגע ששב להיות רעב, וכן אם שתה לרוויה או אכל פירות כל צרכו, כל עוד אינו צמא או תאב לאותם פירות, יברך. אבל אם אכל מעט ללא שביעה והפסיק, יברך מיד אחרי האכילה; ואם שהה בין 10- דקות ועד 72 דקות, יאכל שוב כשיעור ברכה כדי שיוכל לברך בלא פקפוק, ואם לא אכל שוב, לא יברך עוד. אולם בסעודות גדולות כגון התוועדויות או אירועי-שמחה, אף אם עבר שיעור עיכול מאז שאכלו את הלחם, כיוון שאכלו בינתיים, נחשב הכול סעודה אחת וניתן לברך בסופה.