עש"ק פרשת יתרו תשפ"ד

נאמר: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ודרשו חכמים שכוונת הכתוב היא בין היתר, לאסור סיוע לאדם לעבור עבירה כגון להושיט כוס יין לנזיר, ואפילו אם הלה עושה זאת במזיד וביודעין. מן התורה חל האיסור רק אם הלה אינו יכול לבצע את העבירה ללא סיוע, אך חכמים אסרו לסייע לעובר עבירה אף אם הוא יכול לעשותה בעצמו. ויש מן הפוסקים הסוברים שאפילו באיסורים דרבנן עוברים משום "לפני-עיוור" דאורייתא, שהרי הדבר דומה למכשיל את חברו בעצה רעה שעובר מדאורייתא. מעבר לכך כתבו הפוסקים כי יש להעדיף עסקים שומרי שבת ולהימנע משותפות באלו המחללים שבת, ובכך לעודד את שמירת השבת.

כתבו הפוסקים כי יש להימנע מנסיעה במונית סמוך לכניסת השבת, מפני שיש לו שייכות לחילול השבת של הנהג בנסיעתו בחזרה לביתו. כמו כן יש להימנע מקנייה בחנות הפתוחה בסמוך לכניסת השבת, משום שבכך גורם הוא בעקיפין למוכר להישאר בה עד אחר כניסת השבת, ועל כן יש להקפיד תמיד לנסוע או לערוך את הקניות בזמן שיאפשר לנהג להגיע לביתו, ולבעל חנות לסגור את חנותו קודם כניסת השבת וכדומה.

דנו הפוסקים אודות היחס הראוי כלפי נהג יהודי השואל לכיוון הנסיעה בשבת, שהרי ברור שהגדרתו כ"תינוק שנשבה" נאמרה כלימוד זכות, אך בשום אופן אין היתר לסייע לו בעבירה. משום כך הציעו הפוסקים להשיבו בעדינות ובדרכי נועם שהדרכתו כיצד לנסוע בשבת מהווה בעיה. ובמקרה שתשובה כזאת עלולה לפתח אצל השואל רגשות של שנאה, יש להתחמק בצורה עדינה. אולם אין לומר לנהג "איני יודע" במקרה שיודע כיון שזהו שקר, ויש שכתבו שיכול לומר לנהג שאסור לו לגרום לו לנסוע בשבת, אבל בשביל למעט בחילול-שבת שלו יאמר לו היכן המקום.

כתבו הפוסקים שנסיעה בתחבורה ציבורית המופעלת מיד עם צאת-השבת, במידה מסוימת מעודדת חילול-שבת, ולכן לכתחילה אין לנסוע בנסיעה הראשונה כשההכנות אליה היו בשבת, אלא להמתין זמן מסויים, כך שתהיה אפשרות לעשות את ההכנות לכך במוצאי שבת. כמו-כן הורה הרבי שלא לטוס בטיסות היוצאות מיד בצאת-השבת, אף שמעיקר הדין מותר ליהנות ממלאכת יהודי מיד בצאת-השבת. עם זאת, לגבי עצם הנסיעה עם נהג יהודי במוצאי-שבת אף שלא הבדיל הנהג נטו הפוסקים להקל בזה, מכמה טעמים, אלא שכשניתן לזהות על הנהג שישתף פעולה, כדאי לזכותו באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", או לפחות לאחל לו "שבוע-טוב" ולגרום לו בכך שיענה אף הוא.

דנו הפוסקים אודות מכירת דברים שניתן להשתמש בהם לאיסור ולהיתר, האם אסור למכרם משום איסור "לפני-עיוור" או שמא מותר משום שניתן להשתמש בהם אף באופן הראוי. ולמעשה כתבו הפוסקים שכאשר מוכרם במקום שאין הכרח שיקנו זאת לצורך שימוש אסור, אין בכך משום איסור "לפני-עיור". אולם, אם מוכרם במקום שידוע שהקונים יקנוהו לשימוש אסור, אין למוכרם שם, ויש שהקלו בזה כשהמוצר אינו אסור מן-התורה, ויבוא לידי הפסד באם לא ימכור מוצרים אלו.

נפסק להלכה שאין לתת מאכל למי שאינו מברך, משום "לפני-עיוור". עם-זאת כתבו הפוסקים שהטוב ביותר הוא לכבדו במאכל או משקה בפנייה אליו: "בבקשה, תאמר ברכה", ומן הסתם יתעורר מעצמו לברך. אולם אף במקרה שידוע כי הבקשה ממנו לברך תתקבל בכעס ובעלבון, מותר לתת לו, בכדי שלא לרחקו חלילה, וכן מותר להזמינו לאירועים במטרה לקרבו, וודאי שאין בזה "לפני-עיוור לא תתן מכשול" אלא אדרבה, הצלתו ממכשול.