האוצר שמתחת לגישור

קשה לסרב לאוהב. אלכסנדר מוקדון רואה את שמעון הצדיק בשערי ירושלים, יורד ממרכבתו ומשתחווה לו[1]. לאחר סיור שעורכים לו ברחבי בית המקדש, מתרגש המלך מאוד ומבקש בקשה "פשוטה": ברצונו להטביע "חותם" במקום כה חשוב. יתרום הוא זהב לרוב להצבת פסל בדמותו בין הקודש ובין קודש הקדשים ח"ו[2]. עם ישראל עומדים כעת כפסע בין שלום למלחמה, אם יסרבו לבקשת המלך.

שמעון הצדיק מציע הצעה שמפתיעה אף את המלך עצמו[3]: את הזהב יתרום המלך לכוהנים ולעולי הרגל, ולמלך ייעשה זיכרון טוב יותר – כל ילדי הכוהנים שיוולדו באותה שנה ייקראו "אלכסנדר" על שמו[4]. המלך מסכים להצעה, ומכאן כנראה הגיע שם זה למחוזותינו.

מהו בעצם ה"סוד" בו השתמש שמעון הצדיק? האם ניתן להקיש זאת לפתרון בעיות הניצבות לפִתחנו?

*

אין זה סוד, שגם בין אנשים ישרים ושקולים עלול להתגלע סכסוך ממוני, אם מחמת אי-הבנות ופרשנויות שונות, או עקב התרחשויות שלא נצפו מראש וכדומה.

רבות דובר על הדרכים כיצד "החכם עיניו בראשו" למנוע את הסכסוך מראש. אך אם אכן חכם הוא, כדאי שיהיו גם "עיניו בסופו": גם לאחר שהסכסוך הפך לעובדה מוגמרת, עליו להתמודד עמו באופן הנכון. בידו לפעול באופן שיגרום להנצחת הסכסוך, או לדחייתו למועד מאוחר יותר שאז יפציע שוב במלוא הדרו, ובידו לחתור לפתרון באופן שיניח את דעת הצדדים.

כלל ידוע הוא בתורת החסידות[5], שכל ירידה היא לצורך עלייה. אם הקב"ה "אינה לידו" של האדם את הסכסוך, בוודאי יכול הוא לא רק לפותרו, אלא אף להוציא ממנו תועלת רבה יותר מהמצב הקודם, להפוך מר למתוק.

נסקור כעת בקצרה את האפשרויות העומדות בפני הצדדים, ונציע לבסוף את האפשרות העדיפה ביותר לדעתנו, תוך חיזוק יסודותיה ההלכתיים.

אופנים ליישוב סכסוכים

האפשרויות הנפוצות[6] ליישוב סכסוכים הן:

• בית דין[7] – פנייה לבית דין לממונות לקבלת פסק דין על פי התורה.
• בוררות יחיד – מינוי אדם[8] על ידי שני הצדדים, שיפסוק ביניהם[9] על פי מיטב ידיעתו בחושן משפט, או בשילוב שיקול דעת ופשרות שונות.
• פישור – הצדדים מנסים להגיע ביניהם (או בעזרת אדם שלישי) לנקודת אמצע מסוימת, כך שכל אחד מהם "יישא בנטל" אותו נזק העומד בלב הסכסוך.

דין או פשרה?

נאמר במסכת אבות[10]: "החושך עצמו מן הדין, חושך ממנו איבה וגזל ושבועת שוא". לדעת כמה מהמפרשים[11] עוסקת המשנה באדם הרוצה לתבוע את חבירו בדין, ומציעה לו לוותר על כך כדי לחסוך מעצמו שנאה וגזל.

התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם[12]. הדרך "הרגילה" היא ללכת על פי הדין, וכך נעשים גם האמת והשלום[13], שעל שלושתם העולם קיים[14]. אך ה"אמת" לא תמיד מגיעה אל תכליתה. אם הצדדים לא הציגו כראוי את המקרים והטענות, או שהדיין לא הצליח לדייק לגמרי בפסק הדין, עלול הזוכה בדין להיכשל בגזל. כמו כן ה"שלום" שנוצר, יתכן שיהיה "שלום קר", אי-לוחמה בלבד.

לכן, מעדיפה התורה לכתחילה את דרך הפשרה, בה לא נכשלים בגזל[15], והצדדים יוצאים באהבה ואף נעשים "רֵעים" זה לזה[16] (ובפרט בזמננו, כמבואר בהערה[17]).

חסרונות בדרך הפשרה

אמנם, גם דרך הפשרה אינה מושלמת[18]. אדם מתפשר על פי נקודת ראותו, כמה יכול הוא לזכות בדין ("כמה יש לו קייס" בלשון העם). לצורך כך, עלול אחד מהצדדים להפעיל מניפולציות ומצגי שוא, או להתחמק באמתלאות שונות, כדי לגרום לעומד מולו לחשוש מפסק הדין ולהתפשר יותר ויותר[19].

כמו כן, החתירה לפשרה בכל עת, גורמת לאנשים לצאת בהרגשה שלא קיבלו את כל המגיע להם, ובפעם הבאה יהיו שייכשלו לפנות לערכאות ח"ו כדי למצות את זכויותיהם (כפי שהאריכו בזה בגיליון מס' 11[20]).

מהו גישור?

לאור כל זאת, נבדוק את עמדת התורה למול דרך חדשה יחסית[21], בה מגיעים אל פתרונם כל הבעיות שהוצגו לעיל – והיא דרך הגישור.

רבים וטובים מחברים או מקשרים את המושג "גישור" ל"פישור". אך מי שנחשף או למד את הליך הגישור, נוכח לדעת שמדובר בדרך חדשה לגמרי.

לטובת אלו שאינם מכירים, ניתן לתמצת את הליך הגישור בשתי נקודות (כמובן על קצה המזלג ובקיצור נמרץ):

• גילוי "פנימיות" הסכסוך (בעגה המקצועית: "זיהוי אינטרסים"):

ניקח לדוגמה מורה שפוטר מתפקידו באמצע השנה, כמובן שבפיו יהיו טענות שונות על העוול שנגרם לו וכדומה. אבל האמת היא שהדבר העיקרי שמפריע לו הוא הזלזול והפגיעה שחש בעקבות הפיטורין.

לאחר סדרת שאלות מכוונות, מזהה המגשר שלל מניעים (אינטרסים) החבויים בליבת הסכסוך. בכל סכסוך קיימים מניעים רבים, אף שכלפי חוץ נראה שהריב ביניהם הוא על ממון בלבד.

• מציאת מענה למניעים:

לאחר זיהוי המניעים השונים, מוביל המגשר את הצדדים למציאת פתרון מוסכם, הממלא כמה שיותר מניעים (אינטרסים) של הצדדים[22].

לצורך זה, משתמשים ברעיונות יצירתיים תוך "הגדלת העוגה" – גיוס משאבים נוספים מחוץ לסכסוך, שכל צד יכול להעניק לחבירו מבלי שהוא עצמו יפסיד מכך.

ניקח לדוגמה את הסיפור שהצגנו בתחילת המאמר. לו יצוייר שהיו שמעון הצדיק ואלכסנדר מוקדון פונים למשפט או ממנים בורר ליישוב הסכסוך ביניהם, יתכן והיה הוא "פוסק" לטובת היהודים ומכעיס את המלך, ויתכן שהיה מכריע לטובת המלך להעמיד ח"ו פסל בהיכל, היהודים היו מתעקשים והיתה נוצרת מלחמה קשה יותר מהמצב הראשוני.

גם אם היו פונים ל"פישור", היה המפשר מחפש נקודת אמצע ביניהם, כמו חיפוש מקום אחר להעמדת הפסל, או יצירת פסל בחיסור איבר, באופן שאינו אסור על פי ההלכה. בכל אופן שהוא, היהודים היו מוותרים מעט על עמדתם הראשונה, ולמרות זאת היה המלך יוצא בהרגשה שרצונו לא התממש במלואו.

שמעון הצדיק הביא פתרון מחוץ לסכסוך, בדמות קריאת שמות הילדים על שמו של אלכסנדר מוקדון. שני הצדדים יצאו מורווחים: היהודים לא העמידו פסל כלל, לא בהיכל ולא בכל מקום אחר, ועוד קיבלו זהב רב שלא היו אמורים לקבל. המלך גם הוא קיבל את המוניטין והחותָם, אף יותר ממה שביקש בתחילה.

פתרון זה הגיע רק לאחר שהבין שמעון הצדיק את האינטרס האמיתי של המלך, שאין לו עניין דווקא בפסל, אלא רוצה הוא את הזיכרון (ומסתמא גם את הכבוד והתהילה).

זו רק דוגמה, שאינה סכסוך ממוני. אך גם בסכסוכים ממוניים ניתן לרוב למצוא פתרונות יצירתיים להגדלת העוגה, ולהוצאת שני הצדדים כמנצחים (WIN-WIN בלשון העולם).

יתרונות הלכתיים בגישור

להליך גישור כמה יתרונות הלכתיים, אל מול כל הדרכים האחרות:

• שלום – כיון שכל ההליך תלוי ברצונם החופשי של הצדדים, ויכולים הם לעוזבו בכל רגע, מגיעים הם בדרך כלל לתוצאה המשביעה את רצונם, ונעשים הם חברים זה לזה. כשמדובר על סכסוכים בין בעלי-עסקים, נוצרים פעמים רבות שיתופי פעולה להתקשרויות עתידיות בהיקפים המגמדים את הסכסוך הראשוני.
• אמת – כיון שהצדדים בוחרים בדרך הגורמת להם ריווח, זונחים הם במודע את "יקוב הדין את ההר"[23] (כדלקמן), ומוחלים לגמרי על כך. מחילה זו חזקה יותר לענ"ד מהמחילה בנוגע לפשרה, כמבואר לקמן.
• "תקנת השוק" – המציאות מוכיחה שצדדים שהצליחו בהליך הגישור, אימצו לעצמם דרך חיים, בה הם תמיד "רואים" את המניעים הפנימיים שלהם ושל זולתם, ופועלים מלכתחילה על מנת לספקם. כך שורר סדר בעסקיהם עם אחרים, ונחסכים מלכתחילה סכסוכים ודיני תורה.

התנגשות עם ההלכה

דא עקא, שבמבט ראשון נראה חיסרון מהותי בהליך הגישור על פי ההלכה.

בתחילת ההליך, מכריז המגשר שאין פניו ופני הצדדים אל הצדק והדין. מבקש הוא מהם לא להיות צודקים, אלא להיות חכמים כיצד כל אחד מהם יגיע אל הריווח המירבי האפשרי.

בהכרזה זו, "שם הוא בצד" לכאורה את כל דיני חושן משפט, ואינו מתחשב בהם כלל. כמו כן, התוצאה המתקבלת עלולה לספק רווחים לאדם שהזיק את חבירו במזיד, או להכשיר בדיעבד מעילות וגזלות שעשה אחד לחבירו. האם ניתן אכן לפנות להליך, שכל-כולו אינו מתחשב בדעת התורה?

בעצם, שאלה זו עולה בנוגע לדינים רבים אחרים בחושן משפט[24], והתשובה לכך היא: דיני ממונות שונים משאר מצוות התורה, בנוגע אליהם יכול האדם הפרטי לקבל על עצמו למחול על הזכויות שהתורה נותנת לו, ולהתנהג באופן אחר[25].

במילים אחרות: כיון ש"כל תנאי שבממון קיים"[26], הרי לאחר המחילה או המנהג, זהו דין התורה כרגע, לקיים את המחילה או המנהג. בפרט כשמדובר בסכסוך, והצדדים מגיעים להבנה והסכמה מוחלטת ביניהם[27], מעדיפה התורה כביכול שיתנהגו כך ולא ילכו על פי הדין. מחילתם זה לזה, מייתרת במקרה זה את הצורך להזדקק לדין ומשפט.

גישור מול פישור

כשמתבוננים לעומק יותר, ניתן לומר שהמחילה לגבי הגישור חזקה יותר מהמחילה לגבי הפשרה:

אדם אינו קם בבוקר בהיר ומחלק מתנות, ובפרט לא ליריב שהתקוטט איתו בכל התקופה האחרונה. מדוע אם כן מסכים הוא בפשרתו לוותר על חלק ניכר מהממון המגיע לו?

הדבר יובן על פי פסק הרמב"ם ש"פשרה דינה כמכר"[28] – הצדדים רוכשים זה מזה כעין "ביטוח" לכספם, כיון שחוששים הם להפסיד הכל בדין, מעדיפים הם "ציפור אחת ביד" ומשלמים תמורת זה חלק מהסכום המלא[29].

לפי זה, אדם שלא למד חושן משפט, וחושב שהולך להפסיד בדין, יתכן שיסכים להתפשר עם חבירו על מחצית מהסכום, ומחילתו נובעת למעשה מחוסר ידיעה.

שונה הדבר בהליך הגישור, בו כל אחד מהצדדים רוכש לא רק "ביטוח" על ממונו, אלא רווחים נוספים וסיפוק מניעים אחרים, כך שמחילתו היא בלב שלם ולא על סמך נתונים שגויים (ראה בהערה[30] נדבך נוסף לכך).

ויהי רצון שלא נצטרך לכל הדרכים והאופנים הנ"ל, ויגיע הזמן בו "לא תהיה שם לא קנאה ולא שנאה ותחרות", אלא "אשיבה שופטייך כבראשונה" – שתפקיד השופטים יהיה רק להודיע את דרך קיום התורה והמצוות לכל ישראל[31].

[1] יומא סט ע"א.

[2] ערכי תנאים ואמוראים ערך "ינאי הכהן" בשם ספר יוסיפון פ"ה (אך ביוסיפון נכתב הסיפור על "חנניה הכהן" או "ידוע הכהן", ואכמ"ל). הגהות הגר"א לסדר עולם רבה (בסופו) ועוד.

[3] ראה יוסיפון שם: "ויתמה המלך (את) [על] דברי הכהן".

[4] גרסה זו של המעשה היא ע"פ יוסיפון שם. בספר הקבלה לראב"ד (הראשון – ר' אברהם בן דאוד) מופיע רק סיום המעשה (ללא עניין הפסל), ומוסיף שקיבלו היהודים גם למנות שטרותיהם לתחילת מלכותו של אלכסנדר מוקדון (פרט זה כתוב גם במאירי בפתיחה למסכת אבות), ובהגהות הגר"א שם מקשר את מניין השטרות לבקשת המלך להציב את פסלו.

[5] ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי עמ' סב ועוד.

[6] ישנן אפשרויות פחות נפוצות כמו הגעה להסכמה ע"פ חוות דעת מומחה (E.N.E), או שילוב של גישור ובוררות ("גישבור").

[7] בתי הדין בימינו מתפקדים בדרך כלל כ"בוררים"  ומחתימים את הצדדים על שטר בוררות (מכמה סיבות שאין כאן המקום לפורטם), אמנם מהלך הדיונים שונה בד"כ מבוררות יחיד, ולכן חילקנו בין השניים.

[8] בזמננו רבים נוהגים לפנות אל רב הקהילה שידון ביניהם כבורר – ראה ערוה"ש חו"מ סי' ג ס"ו.

[9] פסיקה זו היא מוחלטת בדרך כלל, עקב חתימת הצדדים מראש על שטר בוררות.

[10] פ"ד מ"ז.

[11] ראה מחזור ויטרי שם, רבינו בחיי שם ועוד.

[12] רמב"ם הלכות חנוכה פ"ד הי"ד.

[13] ירושלמי תענית פ"ד סוף ה"ב: "ושלושתן דבר אחד הן, נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום".

[14] אבות פ"א מי"ח.

[15] ברוב המקרים, אא"כ אחד הצדדים פועל שלא כראוי, כדלקמן.

[16] מכילתא יתרו פרשה ב: "ובין רעהו – זה הדין שיש בו פשרה, מגיד ששניהם נפטרים זה מזה כרֵעים".

[17] אם בזמן המשנה כן, בימינו על אחת כמה וכמה, כיון שאין מי שיודע להגיע לתכלית עומק הדין ולפסוק לגמרי כדין תורה (טושו"ע חו"מ סי' יב ס"כ) מסיבה זו, על הדיין להתרחק מלדון דין תורה (שם), ולהציע ולחתור יותר אל דרך הפשרה.

מסקנה זו מתחזקת לאור ריבוי הבירוקרטיה שמתלווה לסדרי הדין, בה מכלים הצדדים זמן רב, כוחות פיזיים וכוחות נפש (ולפעמים אף את ממונם, בשכירת טוענים רבניים, ימי עבודה ונסיעות).

אמנם בפנייה אל בורר יחיד התהליך קצר בדרך כלל, אך ככל הנראה אחד מהצדדים או שניהם לא ייצאו מרוצים לבסוף.

[18] להעיר מיד רמ"ה סנהדרין ו ע"א, שלדעת ר"מ (שאינה להלכה), פשרה נקראת "ביצוע", כי העברת הממון מזה לזה שלא כדין התורה, דומה לגזל הנקרא ביצוע.

^[19] אפשרות זו האחרונה מופיעה בשו"ע (שם ס"ו, מתרוה"ד סי' שו) ונפסק שהעושה כן צריך להחזיר את הממון שקיבל באותה פשרה (רמ"א שם).

[20] מדור "בעין משפט", הכללים בפשרה – הרב יהודה ליב נחמנסון.

[21] ולכאורה "חדש כגון זה מחויב מן התורה" (אג"ק ח"ו עמ' שכא בנוגע לעניין אחר), כיון שמרבה שלום בעולם, כדלקמן.

[22] יש הטוענים שגישה זו (לספק את האינטרסים של כל אחד) אינה מתאימה עם עבודת ה' באופן של ביטול.

טענה זו נכונה בנוגע לאדם עצמו, שאם מוותר לחבירו בלב שלם, תבוא עליו ברכה. אך בנוגע לעשיית שלום בין אחרים (שקיים כבר סכסוך ביניהם), ראוי יותר למלא את רצונותיהם, ולהשאיר להם את עבודת ה"ביטול" למועד מאוחר יותר… וכידוע שהגשמיות של הזולת היא רוחניות (תורת מנחם ח"ו עמ' 147).

ולהעיר מב"ק צב ע"ב: "שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי", ורש"י שם. וראה גם ספר המאמרים מלוקט (החדש) ח"ב עמ' שפג (בהערה): "שאין הכוונה בענין הביטול בחינת אסקופה הנדרסת ח"ו", וכ"ה בכ"מ בחסידות ואכמ"ל.

[23] סנהדרין ו ע"ב ועוד.

[24] כמו הדין המפורסם: "הכל כמנהג המדינה" (המוזכר כמה פעמים בחושן משפט – ראה סי' רכט ס"ב, סי' רל ס"י, סי' שלא ס"ב ועוד. וראה סי' רטו ס"ח: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום ואחר המנהג") – הלא בתחומים רבים מנהג הציבור הפוך לגמרי מדין התורה, וכיצד נוכל לנהוג בכל כך הרבה מקרים שלא כפי המפורש בתורה?

[25] כמו כן, הציבור יכולים לנהוג באופן אחר, ומכאן ואילך כל יחיד ויחיד מסתמא מסכים למנהג כל עוד לא יאמר במפורש אחרת, ולכן "הכל כמנהג המדינה" כנ"ל.

[26] שו"ע אדה"ז הל' שאלה סי"ח והוא ע"פ הגמ' ב"מ צד ע"א ועוד. ניסוח זה מופיע במדרש הגדול פ' פנחס, ואכמ"ל.

[27] ובכך אף אם עשה אחד מהם מעשה "נוכלות" בעת הסכסוך, הרי האמון שנוצר ביניהם כרגע, יגרום ככל הנראה שלא יבחר בדרך זו שוב בעתיד הקרוב.

[28] לשון הב"י סי' רה סי"ב ד"ה "ולעניין פשרה" (לגבי אונס) ע"פ תוכן דברי הרמב"ם הלכות מכירה פ"י ה"ג.

[29] ע"פ הסבר הב"י שם.

[30] מעלה נוספת לענ"ד (בקיצור נמרץ): ע"ד החילוק המבואר בנתיה"מ סי' רכז סקי"ט, שאין מועיל תנאי באונאה כי "לא ידע ומחיל", משא"כ בבעה"ב או נו"נ באמונה הרי "לא נחית אדעתא דשיווי כלל". עד"ז בנידו"ד שלגבי גישור הרי לא נחית אדעתא דדין כלל, ומוותר לגמרי על דרך הדין, משא"כ בפשרה שמבוססת על הפחתה מהדין (ובפרט ב"פשר הקרוב לדין"), ואכמ"ל.

[31] ראה שיחת ש"פ שופטים ה'תנש"א וש"נ.