הצוואה שלא מומשה

מעשה ברב ששימש ברבנות באחת הקהילות החשובות בא״י ובהגיעו סמוך לגיל זקנה כתב צוואה בכתב ידו לב"ב, אות השם במגירה מסויימת עד בא עת פקודתו. חלקה הראשון של הצוואה הוא חלק רוחני בו מדריך הרב את יוצאי חלציו לילך בדרך ה׳, בעוד חלקה השני של הצוואה הינו ממוני.

בחלקה הממוני של הצוואה, פונה הרב תחילה אל בני הקהילה בבקשה שיתנו לאחד מצאצאיו שימלא את מקומו כיון ש׳ברא מזכה אבא׳ ו׳מה שחיסר האב ישלים הבן׳. ולאחר מכן כותב הוא לצאצאיו ואומר כי מי שימלא את מקומו יקבל את ביתו והוסיף בצוואתו בלשון זאת: ״וכמובן שינתן פיצוי צודק ליתר היורשים״.

את הצוואה הנ״ל כתב קודם שנישאת בתו לחתן ואולם לאחר מכן בעוד הרב חי נישאת בתו לחתן ת"ח וכאשר נשאלה השאלה במשפחה מי הוא זה שימלא את מקומו לאחר פטירתו של הרב, אמר הרב לבניו כי אמנם היה מעדיף שאחד מהם יהיה זה שימלא את מקומו, אך אם לא ירצו לעשות זאת (אם כי הסתדרו כבר ברבנות במקום אחר, או מכל סיבה שהיא) הרי שיתרצה במילוי המקום ע״י החתן.

קודם פטירתו של האב בקש את בניו שיקראו לאחר מותו את הצוואה הכתובה הנמצאת במגירה שהכין מבעוד מועד. לאחר שנפטר הרב לבית עולמו הוכתר חתנו לרב הקהילה דבר שנעשה גם ברצון הבנים, אולם החתן – הרב החדש – נשאר לגור בעיר אחרת ורק בשבתות בא לשבות במקום.

וכאן נשאלת השאלה: האם זכאי החתן לקבל את הבית מחמת זה שהוא זה הממשיך את רבנותו של האב (הרב ז״ל) וכנאמר בצוואה שמי שימלא את מקומו של הרב יקבל את ביתו, או שמא בכלל אין תוקף הלכתי לצוואה הנ"ל, ומלבד זאת הרי שהחתן אינו מקיים את תנאי הצוואה, היות ואינו מגיע אלא בשבתות ואין זה נחשב למילוי מקום ממש בכל הפרטים, ומלבד זאת תהו הבנים מהו ה״פיצוי הצודק״ שצריך להינתן ל״יורשים״ ע״י ממלא המקום?

תשובה בקצרה: אין תוקף לצוואה הנ״ל (לא מדין מתנת בריא ולא מדין מתנת ׳שכיב מרע׳ ואף לא מדין ׳מצוה לקיים דברי המת׳) ובפרט שכפי הבנת היורשים אין החתן מקיים את תנאי הצוואה וע"כ פטורים הם מליתן לו את הבית, ויתחלקו ברכוש האב ע״פ דין תורה.

תשובה בהרחבה: ראשית כל, את הצוואה כתב הרב בהיותו בריא, בכתב ידו וחתימתו וקי״ל ד״מתנת בריא אינה נקנית לאחר מיתה״ אא"כ: 1. עשה קנין מהיום לאחר מיתה, שפירושו שהקנה את גוף החפץ או הקרקע מהיום ואת הפירות (שיצאו מהנ״ל) לאחר מיתה, או 2. שמקנה בקניין שיחול שעה אחת קודם מותו. אבל אם מקנה בשטר שיחול לאחר מותו – הר״ז בטל ומבוטל כיון שאין שטר לאחר מיתה, אף אם הוא שטר כשר לקניין בכת״י בעודו בחיים (אע״פ שאין בו עדים) אינו מועיל כלום לאחר מיתתו אם לא הקנה אותו מחיים כנ״ל.

אלא שכאן נשאלת השאלה האם בכל זאת יחשב הכתוב בשטר כמתנת ׳שכיב מרע׳, שהרי פקד לקרוא את הצוואה בהיותו שכיב מרע וידוע שדברי שכיב מרע ׳ככתובים ומסורים דמי׳?

אלא שע״פ ההלכה מתנת שכיב מרע היא דווקא אם אומר בשעת מיתתו בלשון מתנה ״אני נותן כך וכך לפלוני״, אך אם צווה לקרוא שטר שהוכן מבעוד מועד ולא אמר ׳הריני מקנה/נותן לכם כך וכך ע״פ הכתוב בשטר זה׳ – אין השטר עצמו נחשב למתנת שכיב מרע, כ״ש שהקריאה מתבצעת רק לאחר מיתתו, ועוד שלא ביקש מהם אלא לקרוא את הצוואה לאחר מותו, ולא הקנה להם כלום בדבריו – אין זה אלא ציווי ליורשיו לקרוא את מה שכתב אך אין כאן שום קניין.

ועדיין יש לדון האם כאן עומדת ה״מצווה לקיים דברי המת״ או שאין בצוואה זו עניין כלל?
ונראה לומר שאין בזה משום ״מצווה לקיים דברי המת״ מכמה טעמים:

ראשית – אין חלה חובה זו (מלקד״ה) אלא כאשר השליש הנכסים ביד שליש לשם קיום הצוואה, מה שלא נעשה כאן. שנית, אף לדעות הפוסקות שא״צ להשליש הנכסים, הרי בכל מקרה שלא עשה זאת הוי ספיקא דדינא וקיי״ל שאין להוציא מידי המוחזקים כשיש ספק בדין, וכאן הבנים הם המוחזקים. ומלבד זאת יש פוסקים הטוענים שאין חובת ״מצווה לקיים דברי המת״ חלה אא״כ הודיע על כך לפני מותו, מה שכמובן לא קרה כאן כשציווה לקרוא את הצוואה רק לאחר מותו וע״כ אין בצוואה זו חובה לקיימה מטעם הנ״ל.

ובנוסף לכל זה הרי החתן אינו עומד לפי דברי הבנים בכל דרישות הצוואה, היות ואינו ממלא את מקום מחותנו הרב לגמרי (אלא רק בשבתות), מלבד את שצריך לפצותם ״פיצוי צודק״ (אשר לטענתם הוא לפחות את שווי הדירה).

ועוד י״ל ש׳הפה שאסר הוא הפה שהתיר׳: היות ובצוואה לא נזכר מעניין החתן דבר, ואין לחתן כלום בצוואה אלא ע״פ דברי הבנים שאמרו שכן אמר להם אביהם בע״פ בחיים חיותו, וא״כ יש להאמין לבנים בפירוש דברי האב בצוואה שדווקא מי שימלא את מקומו בשלימות יקבל את הדירה (ובתנאי שיפצה את שאר הבנים), והיות ואין החתן עומד בכל דרישות אלו – אין בצוואה זו כלום ואין החתן יכול לתפוס כלום ויתחלקו האחים בדיני ירושה ע״פ התורה.