יהיו בעיניך כחדשים

האם מותר לחדש מוצר ולמוכרו כחדש?

במהלך מבצע תפילין ברחוב "בווארי" שבמנהטן פגשתי עשרות חנויות שכולן מוכרות בדיוק את אותם מוצרים – מטבחים מוסדיים ממתכת. המטבחים נראים מבהיקים וחדשים, אבל מי שעוקב אחרי מה שקורה בדלת האחורית של החנות, מבחין במטבחים ישנים וחלודים, העוברים שטיפה, ליטוש יסודי, צביעה והברקה, ולבסוף נעטפים בניילון ומקבלים מראה חדש לחלוטין.

הקונים בחנויות מודעים מן הסתם לעובדת היות המוצר מחודש ולא חדש, אך אם יקח מאן דהו מוצר אחד מחנויות אלה וימכור אותו בחנות חדשה, בלי לומר לקונים שמדובר במוצר מחודש, האם יש בעיה הלכתית בדבר?

המילה 'גניבה' מתקשרת אצלנו ללקיחת דבר שלא כדין – חפץ, מעות או אפילו זכות וירטואלית ("קניין רוחני"). אך לבן הארמי השמיע לראשונה[1] טענה על צורת משנה נוספת לגניבה, והיא: "גניבת דעת".

בלשון זמננו מדובר על "יצירת מצג שוא", דהיינו, עשיית מעשה או אמירת דברים, שיגרמו לזולת להבין את המציאות באופן שונה, ובעקבות כך "להתלהב" יותר בקשר לרכישת מוצר, או שיחוש אסיר תודה על טובה שלא נעשתה ולא התכוונו לעשותה.

במאמרנו זה נעמוד על האפשרות הראשונה שהיא עשיית מעשה במוצר העומד למכירה, שבעקבותיו יעלה ערך המוצר בעיני הקונה, אף שהמציאות אינה כזו[2] (האפשרות השניה מבוארת בטוב טעם על ידי הרב שמואל גדסי במדור זה בגיליון מס' 5).

נתחיל עם דוגמאות נוספות מהשטח:

• ראובן מוכר מכשירים סלולריים, בין חדשים ובין מחודשים, מדובר במכשירים מהדור הישן, כך שאין הבדל במחיר בין מכשיר חדש למחודש. האם מותר לו להניח את המכשיר בתוך קופסה, כדי שיחשוב הקונה שמדובר במכשיר חדש?
• שמעון מעוניין למכור את ביתו, טרם המכירה צובע הוא את הקירות, מחליף דלתות, מסדר את הבית, ולבסוף טרם כניסת הקונה המתעניין, מכניס הוא לתנור עוגה ריחנית, כדי שיעלו ניחוחות אפייה בבית. מטרתו היא לגרום לקונה חוויה נעימה וביתית, שתקדם אותו לעבר ההחלטה לקנות את הדירה. האם מותר לו לעשות כך?
• רכבו של לוי עבר תאונה חזיתית, המראה החיצוני לא הפריע לו, והמשיך לנסוע עם הרכב כפי שהוא, לאחר זמן כשהחליט למוכרו, הלך הוא לבצע טיפולי "קוסמטיקה" לרכב, כדי שלא יהיה ניכר עליו שעבר תאונה – האם יש איסור בדבר?
• יהודה מוכר ארבעת המינים, בכל שנה מגיע אליו זבולון הנגיד ומבקש ממנו את האתרוג הכי משובח, בשנה זו לא מצא הוא אתרוג מיוחד, אך הניח את אחד האתרוגים בצד, כדי לתת לזבולון את ההרגשה שמדובר באתרוג מיוחד. המחיר בפועל שיגבה ממנו, יהיה שווה לשאר האתרוגים, אך ירויח הוא בכך שזבולון יקנה אצלו, ולא יחפש אתרוג מיוחד במקום אחר. האם מעשהו נחשב לגניבת דעת?

מקור האיסור

הגמרא בחולין[3] מביאה מעשה שהיה עם האמורא שמואל, לאחר שעבר את הנהר במעבורת, ביקש משמשו שישלם שכר לגוי בעל המעבורת, לאחר מכן נודע לו שהשמש נתן תרנגולת טריפה לגוי, כאילו מדובר בתרנגולת שחוטה, ו"הקפיד" שמואל על כך[4].

מכך מסיקה הגמרא שלדעת שמואל "אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים".

בהמשך לכך מביאה הגמרא דוגמאות שונות של גניבת דעת, ביניהן: "לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה", כיון שעור של בהמה שמתה מאליה, אינו חזק כל כך כמו עור בהמה בריאה שנשחטה[5], אסור לאדם "לערבב" סנדל העשוי מעור של מתה, בכלל סנדלים העשויים מעורות חזקים של בהמות שחוטות[6].

מקרים נוספים האסורים מביאה הגמרא בבבא מציעא[7]: "אין משרבטין את הבהמה (שזוקף שער הבהמה כשרביט שתֵראה שמינה – רש"י), ואין נופחין בקרביים (בני מעיים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבים וגדולים) ואין שורים את הבשר במים (שמלבין והכחוש נראה שמן)".

הכלל העולה מדוגמאות אלו הוא: כל פעולה המביאה את הזולת לתפיסה שגויה בקשר למוצר, וערכו של המוצר עולה בעיניו שלא כדין, אסור על המוכר לעשותה.

במציאות זמננו אמנם לא מצוי שמוכרים בהמה וזוקפים את שערותיה, אך מצוי גם מצוי שעושים שינויים קוסמטיים לרכב כדי שייראה חדש. גם ניפוח הקרביים מתורגם בימינו לניפוחים שונים של אריזות חטיפים, שלאחר פתיחתן מתגלה שחצי מהתכולה הוא "אוויר של ארץ ישראל"… וכשמדברים לגבי שריית הבשר במים, לא צריך "לתרגם" זאת לזמננו, אלא אותו מעשה מתבצע גם עתה – מפעלים שונים מזריקים מים לתוך הבשר כדי שייראה "שמן" יותר.

המקרים המותרים

בהשקפה ראשונה, כל פעולות הנ"ל אסורות. אולם, הבה נלמד יחד סיפורים אחרים בגמרא[8] שעשויים להיראות כסותרים לדין זה:

האמורא שמואל (שאסר את גניבת הדעת, כנ"ל), התיר למוכר לתפור חוטים של משי סביב בגד העשוי מחומר אחר, כדי לייפותו. רבה התיר למתוח את הבגד באופנים שונים כדי שייראה דק. אמוראים אחרים התירו לצייר עיטורים שונים על הבגד כדי להעלות את חינם בעיני הקונים.

ההבדל בין מקרים אלו למקרים הקודמים האסורים, מובהר מיד בגמרא: האיסור הוא לקחת מוצר ישן (או תקול), ולייפותו באופן שיַטעה את הקונה, שיחשוב שהוא חדש (או תקין). אך כשמדובר במוצר חדש ותקין, אין איסור ליפותו, גם אם יגרום לקונה לשלם מחיר גבוה יותר, כיון שאין כאן הטעיה של הקונה.

בהיתר זה, אין אנו בודקים את שווי ההשקעה אל מול שווי ההשבחה, אלא מותר לקחת מוצר ששווה 100 ₪, להשקיע בו 10 ₪, ולגרום למוצר להיות שווה 200 ₪.

לדוגמה: אדם לוקח רכב השווה בשוק 20,000 ₪, מוסיף בו מערכת ניווט ומולטימדיה בשווי 1000 ₪, ועוד כל מיני פריטי תפאורה, כפנסים מיוחדים וכדומה, השווים יחד 500 ₪, ובעקבות זאת מחיר הרכב עולה ל25,000 ₪, אין בכך כל בעיה והדבר מותר.

אדה"ז מוסיף נדבך בהיתר זה (ראה הערה[9]): גם אם מחיר המוצר לא עלה כל כך בעקבות ההשקעה, אך ישנם אנשים שיאהבו את המוצר ויסכימו לשלם עליו מחיר גבוה יותר, רק מחמת יופיו החדש, הדבר מותר. כי אף שאין זה מחירו של המוצר, הקונה מודע לכך ומסכים מדעתו לשלם את המחיר היקר.

לדוגמה: אדם מכיר עשיר מסויים שאוהב מאוד תמונות של מפלים, לוקח הוא שעון ושם ברקע שלו תמונה של מפל, ומציע לעשיר לקנות – גם אם הלה מסכים לשלם מחיר יקר יותר על השעון, הדבר מותר, כי עושה הוא זאת מדעתו.

לסיכום: אסור לעשות מעשה במוצר הגורם לקונה לחשוב שהמוצר חדש יותר ושווה יותר, אך מותר להוסיף שיפורים במוצר חדש[10], על מנת להעלות את מחירו, כיון שאין כאן הטעיה של הקונה.

"כולם עושים כך"

לאחר כל זאת עדיין נותר לנו לברר: האם בהלכות אלו מועילה העובדה ש"כולם עושים כך"? כגון לגבי החטיפים המנופחים שהזכרנו לעיל, הלא הקונה חטיף בחנות, מודע לכך שלאחר הפתיחה ישתנה מן הסתם נפח האריזה. כך גם לגבי הבשר שמזריקים בו מים, כולם יודעים שבימינו מזריקים ומוסיפים חומרים שונים למאכלים.

פסק אדה"ז[11] בהלכה זו מתחלק לשניים, בתחילה מביא הוא את הדיעה המקילה, שאם מנהג הסוחרים לשרות את הבשר במים, מותר הדבר כיון שהקונה מודע לכך.

אמנם, מוסיף אדה"ז בסוגריים, ששומר נפשו ירחק ממעשים אלו, כי עדיין יתכן שאדם יקנה את המוצר במחשבה שאולי אכן "שמן" הוא, כי הרי ישנו בשר ה"שמן" מעצמו ללא שהזריקו לו.

לפי זה, אף בימינו כדאי להתרחק ממעשים המטעים את דעת הקונים, גם אם מדובר במעשים שכולם עושים אותם.

מסקנת הדברים

• השבחת מוצר באופן שמצב החפץ נראה לעיני הקונה, מותרת, גם אם מקפיצה היא את המחיר יותר מההשקעה.
• השבחת מוצר באופן שמסתיר את מצב החפץ – אסורה, גם אם אינו מעלה את המחיר לקונה, אלא צריך לספר לו על כך במפורש.
• השבחה המקובלת אצל כל הסוחרים, כשהמצב המקורי אינו גלוי לעיני הקונה – מעיקר הדין מותרת, אך שומר נפשו ירחק מפעולות אלו.

כעת נחזור למקרים שהבאנו בתחילת המאמר:

ראובן המוכר מכשירים סלולריים, אסור לו להכניס את המכשירים המחודשים לקופסה, כי פעולה זו מטעה את הקונה לחשוב שמדובר במכשירים חדשים, אף שמחירם שווה.

מותר לשמעון המוכר את דירתו, לצבוע אותה, לנקותה, וליצור ריחות אפייה, כיון שהקונה מודע לכך שהדירה איננה חדשה, ומעשי המוכר אינם מטעים את הקונה בקשר לנתוני הדירה.

לוי בעל הרכב שעבר תאונה, אמנם מותר לו לצבוע את רכבו, כי כך מקובל בימינו שצובעים רכב שעבר תאונה, אך מחובתו לספר לקונה על התאונה.

גם מעשהו של יהודה מוכר האתרוגים, נחשבת לכאורה ל"גניבת דעת", כי אף שאין הוא מעלה את מחיר האתרוג, הרי בפעולתו גורם הוא לקונה לחשוב שמדובר באתרוג מיוחד שנבחר מבין שאר האתרוגים[12], שלא כפי האמת.

איך אפשר "לשווק"?

לסיום, אם יבוא השואל וישאל: כיצד ניתן לשווק מוצר בימינו, הלא כל שיטות השיווק עלולות להיכנס בגדר גניבת דעת?

שאלה זו ותשובתה בצידה מופיעה כבר בספר מסילת ישרים[13]:

"ואם תאמר בלבבך: ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ובמתננו לרצות את חברנו על המקח ועל שוויו? חילוק גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר. אך מה שהוא לכסות מומי חפצו, אינו אלא אונאה ואסור, וזה כלל גדול באמונת המשא והמתן".

[1] בראשית לא, כו: "ותגנוב את לבבי", שם לא, כז: "ותגנוב אותי", וברש"י שם: "גנבת את דעתי", ובתרגום יונתן שם ושם: "וגנבת דעתי". וכן מופיע קודם לכן בפסוק כ: "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי" (ראה אבן עזרא שם).

[2] במאמר זה השתמשנו בשם הכללי "גניבת דעת", אולם נשתברו קולמוסים כדי להגדיר אימתי האיסור הוא מחמת גניבת דעת, ואימתי הוא מחמת אונאה, גזל או שפת שקר וכיו"ב. ראה בספר אפיקי מים (קלמנסון) ח"א סי' ב, קובץ אור ישראל (מאנסי) גיליון מז עמ' קלב ואילך, שהאריכו בדעת הרמב"ם ואדה"ז בזה.

העולה לכאורה מדברי אדה"ז בדינים אלו (הלכות אונאה וגניבת דעת סעיפים יא-יב) הוא כדלהלן:

א. מכירת מוצר בלי לספר על פגמים האמורים להוריד את מחירו, הרי היא כגניבת ממון ואסורה מן התורה גם כשהקונה גוי. לפי זה, כל שכן שאסור מן התורה להעלים פגמים באמצעות מעשה, כגון צביעת המוצר.

ב. נראה שהוא הדין לגבי העלאת מחיר המוצר באמצעות צביעתו, כי גם בזה ישנו בפועל "חסרון מעות" אצל הקונה (ראה לשון אדה"ז בהלכות גזלה ס"ד, שיובא בסמוך באות ג), ששילם מחיר יקר יותר משוויו האמיתי של המוצר, ולכן אסור מן התורה אף בגוי.

[אף שאיסור אונאה נאמר רק על יהודי, הרי מקרה זה לכאורה "אינו דומה לאונאה, שהוא רואה מה שקונה, וטועה מעצמו בשיווי המקח" (לשון אדה"ז בהלכות מדות ומשקלות ס"ב), משא"כ כאן שאינו טועה מעצמו, אלא הטעהו המוכר באמצעות הצביעה.

ואף שהפקעת חוב הגוי מותרת, הרי בנידו"ד הוא "כגונב החפץ ולא כמפקיע חובו" (לשון אדה"ז בהלכות גזלה שם, לגבי הטעיה בחשבון המעות)].

לפי זה יוצא, שבסעיפים יח-יט (בהלכות אונאה וגניבת דעת) חוזר אדה"ז לעסוק בדיני אונאה (האסורה מדאורייתא), שלא כבסעיפים יב-טו העוסקים בדיני גניבת דעת (האסורה מדרבנן).

[גם בהלכות מציאה ופיקדון רואים אנו את אותו סגנון: אדה"ז מתחיל עם הלכות מציאה, עובר להלכות פיקדון וחוזר שוב להלכות מציאה].

ג. הטעיית הקונה באופן שאינו מחסיר ממנו ממון, כמו המכשירים הסלולריים במעשה שנביא בסמוך, או כשצובע מוצר, ואינו מוכרו ביוקר, אלא עושה "הנחה" לקונה, כך שבפועל ישלם את שוויו האמיתי של המוצר – אסור הדבר מדברי סופרים, בין לגבי יהודי (כן מפורש בסמ"ק סי' רסב) ובין לגבי גוי. וכ"כ בהלכות גזלה שם: "אפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות אסורה במקח וממכר".

[3] דף צד ע"א.

[4] לדיעה אחרת בגמרא, נתן השמש לגוי יין מעורב במים, והיה נראה שמדובר ביין "חי" (ללא תערובת מים), והקפיד על כך שמואל.

[5] רש"י שם ד"ה סנדל.

[6] ע"פ רבינו גרשום שם.

[7] דף ס ע"ב.

[8] ב"מ שם.

[9] כך הבין את דברי אדה"ז (הלכות אונאה וגניבת דעת סי"ח) בספר "דרכי החיים", חלק "אמת ואמונה", חלקי בחיים סק"ד.

[10] היתר זה הוא גם במוצר משומש, אם עושים בו שינויים שאינם גורמים לחשוב שהוא חדש. בפנים המאמר בחרנו בדוגמה המובאת בגמרא.

[11] שם סעיף יט.

[12] אף שהנגיד רואה את האתרוג למול עיניו, ויכול להווכח אם מיוחד הוא אם לא, לכאורה אין זה מספיק כדי להתיר את מעשיו של יהודה, כי טיב האתרוגים משתנה משנה לשנה, והנגיד חושב שאתרוג זה מיוחד בהיצע הנוכחי.

[13] פרק יא.