סיבת הסיבובים

ערב ש"ק באחת משבתות החורף, 12:24 בצהריים, מרכז מסחרי גדול באחת הערים הגדולות.

שניאור יחד עם שני ילדיו מגיעים ברכב פרטי לכיוון המרכז המסחרי, על מנת להספיק לקנות חלות במאפייה הנסגרת בשעה 13:00 לכבוד שבת קודש.

הלה שולח את אחד מילדיו אל החנות לקנות את החלות, ולבינתיים התקדם כדי לחפש חניה, ומשהגיע לקצה הרחוב המסתיים בסיבוב ולא מצא חניה – החליט שניאור לעמוד עם רכבו ב'דאבל' באופן שחסם במקצת את המעבר בנתיב הנסיעה באמצע הסיבוב.

לאחר מספר דקות נשמע בום גדול.

היה זה יוסי שמיהר לקחת את ילדו מהגן, עת עבר עם רכבו ליד רכבו של שניאור שעמד באמצע הסיבוב. תוך כדי הפניה, פגע רכבו של יוסי ברכבו של שניאור. שני הרכבים ניזוקו, ואף יוסי עצמו נחבל.

לבית הדין הגיעו שניהם וטענות רבות בפיהם.

יוסי טוען: הן שניאור שעבר על כל הוראות החוק, ועמד שלא כדין באמצע הסיבוב, בחניית 'דאבל' האסורה גם היא – אשם בכל מה שקרה. וכי אמור אני לצפות שאי מי יחסום את הסיבוב? על כן דורש הוא לא רק פיצוי על הנזק שנגרם לרכב, אלא גם פיצוי על הנזק הגופני שנגרם לו.

לעומתו טוען ראובן: עמדתי שם מספר דקות ואתה לא הרכב היחיד שעבר לידי ולא קרה שום דבר. אלא מה? שאתה (יוסי) נסעת במהירות מופרזת וע"כ לא יכולת לראות אותי. אולי אני לא הייתי בסדר, אך להאשים אותי בזה שאתה נכנסת ברכב שלי כי לא ראית אותי – אינו הוגן, ואדרבא – מחובתך לשלם לי בגין נסיעתך הפרועה על הנזק שנגרם לרכבי!

השיב יוסי: 40 קמ"ש זה מהירות מותרת! ענה לו ראובן: האם ביום שישי, ליד מרכז מסחרי, בכביש שבדרך כלל צפוף כל כך (ואני לא הייתי היחיד שעמד שם) 40 קמ"ש זה סביר? אפילו לא שלושים!

ונשאלת השאלה מי הוא הצודק: האם אכן יוסי פשע בנסיעתו ובאחריותו לשאת בכל ההוצאות, או שמא ראובן שעמד עם רכבו בניגוד לחוקי התנועה?

תשובה בקצרה: על בית הדין להיעזר בבוחן תנועה שיקבע את מהירות הנסיעה ותנאי הראות (טווח שדה הראיה של הסיבוב), ובאם יקבע שאכן נסע יוסי מעל המהירות הסבירה באופן פושע – עליו לישא בתוצאות. 

תשובה בהרחבה: בגמרא נאמר כי שניים שהזיקו איש את רעהו ברשות הרבים, כאשר המזיק נמצא שם 'ברשות' (הכוונה – באופן מסודר וחוקי) והשני 'שלא ברשות' – פטור המזיק 'ברשות' על הנזק שעשה לזה שהיה 'שלא ברשות'. אמנם מסייגת הגמרא את דין זה ואומרת 'והוא – דלא ידע', ונחלקו הפוסקים בהבנת הגמרא:

יש האומרים ש'לא ידע' הכוונה שהמזיק שלא ברשות לא ראה את האיש שעמד ברשות כלל וע"כ הזיקו, אך אם ראהו טרם ההיזק ואעפ"כ לא נמנע מלהזיקו – חייב. 

אך יש אומרים (וכן נפסק בשו"ע) ש'לא ידע' היינו שעשה זאת בלי כוונה, ואז אפילו כשראהו (לעומד ברשות), כל שניתן להוכיח ממעשיו שלא נתכוון להזיקו (כגון: שהשתדל ככל יכולתו להימנע מהיזק) ואעפ"כ ניזוק – פטור, אך אם פשע והזיק – חייב.

על כן, לאחר קבלת ממצאים מבוחן תנועה, שיחקור ויבדוק את סיבת התאונה – ניתן יהיה לחלק את פסק הדין לשלושה מצבים:

א. אם היה רכבו של שניאור חונה שלא כדין מחוץ לטווח ראייתו של יוסי אשר פנה בסיבוב ולא הייתה כל אפשרות ליוסי לראות את הרכב של שניאור טרם הפגיעה (במרחק סביר של עצירה) – פטור יוסי על מה שהזיק את רכבו של שניאור. לעומתו שניאור (שעמד שלא ברשות) יתחייב על מה שנחבל יוסי בעת התאונה, אך יהיה פטור מלשלם על נזקי רכבו של יוסי, זאת מדין 'בור' (אחד מאבות הנזיקין) שמשמעותו: כל תקלה שעמדה ברה"ר, בעל התקלה חייב נזקי האדם, אך אינו משלם על הכלים שניזוקו. 

ב. אם ראה יוסי את רכבו של שניאור החונה שלא כדין, אך לא נהג בזהירות ופשע בנסיעתו ופגע בו (אפילו שלא בכוונה) – חייב יוסי הפוגע בתשלומי הנזיקין, היות ונחשב גם הוא שנסע 'שלא ברשות'. כמו"כ אין שניאור חייב לו מאומה באשר נזק שנגרם לו הן ברכבו והן בגופו.

ג. אם נהג יוסי בזהירות והעריך שיוכל לפנות בסיבוב למרות חנית רכבו של שניאור ואף ביצע זאת, אך למרות הכל ובשגגה פגע ברכב הבולט של שניאור – נראה דיש לפטור במקרה זה את יוסי הפוגע ביחס להיזק שעשה לרכבו של שניאור, ע"פ דעת המקילים שצוינה לעיל (שכאשר הנמצא 'ברשות' לא התכוון להזיק – פטור), אמנם כמו"כ אין לחייב את שניאור על חבלתו והיזק רכבו של יוסי מחמת הפגיעה.