קירוב מיתת הבהמה אחר השחיטה חלק ד'

בהמשך למבואר במדור הקודם, שנחלקו השו"ע והרמ"א האם יש להחמיר רק לכתחילה כדעת רש"י (שהיה במיעוט בתרא (אחר השחיטה) אסורה), או אף בדיעבד, הנה הרמ"א [הנ"ל] שסובר להחמיר אף בדיעבד, כתב ע"פ שיטת רש"י וז"ל: "ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט".
ונתקשו הפוסקים בדבריו, שהרי בסי' סז סעי' ג פוסק הרמ"א "י"א שיש ליזהר לכתחלה לשבור מפרקת הבהמה או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באברים (בנימין זאב וב"י בשם שבולי לקט)".
והוא כשיטת בעל העיטור שמביא הטור שם "לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק להוציאו וחוזר ונבלע באיברים אבל ע"י מליחה מותר אפילו לקדירה ובעל העיטור כתב דאפילו במליחה אסור שאין המלח מפליטו ונשאר בו מדם הנפש ואסור וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן".
והנה יסוד שיטת העיטור הוא דס"ל כגירסת רש"י [בחולין קיג ע"א] "אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים איבעיא להו היכי קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים הא לדידיה שפיר דמי או דלמא לדידיה נמי אסור תיקו" היינו דהחשש הוא שע"י ששובר את מפרקתה לפני שגומר הדם לצאת באופן הרגיל הוא נבלע באברים ושוב לא יצא אף ע"י מליחה. וזה לא כגירסת הרי"ף ועוד שהספק הוא רק כשבא לאוכלו חי ולא חששו כלל שאף ע"י המליחה הדם לא יצא.